מליח, שמעון

בן חנה ויחיא, נולד בתשעה באב תרס"ב (12.8.1902) בעיר רחבה, תימן. שמעון עלה לארץ באונייה "פילסוא" בשנת 1924 וקבע את מושבו בירושלים. בתימן נתחנך חינוך דתי-מסורתי ב"חדר-תורה" ולמד את מלאכת הרקמה התימנית ובבואו לארץ הסתדר בעבודה זו ובה מצא את פרנסתו. עם גב' הדסה רוזנבליט ז"ל הקים מפעל של רקמה ועבודות-בית של תימנים ועבודות אלו נמכרו על-ידי בית-מסחר שהוקם לשם כך בשם "שני", בירושלים. הוא גם יזם הקמת שיכון לבעלי מקצוע זה בשם "שיכון הרוקמים". יוזמתו זו נתמכה על-ידי הסתדרות "ויצ"ו" בירושלים, אך עם מותו לא נמצא ממשיך לטיפול במפעל. שמעון היה אדם בעל לב טוב ומוכן לעזור לזולת. בשעת צורך דחוף באשפוז אדם חולה ואף בסידור שמחות בקרב בני עדתו הנצרכים ומחוסרי-היכולת, היה יוצא להתרמה בין בני עדתו, שכניו ומכריו ומוסיף גם את חלקו. כן נמנה עם מייסדי שכונת נחלת אחים ומראשוני המארגנים של שמירתה האזרחית. עוד בשנות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הצטרף ל"הגנה" ומילא תפקידי שמירה בשכונות-הספר בירושלים. עם פרוץ מלחמת-העצמאות אחרי החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ, גויס ל"משמר העם" בירושלים ומילא תפקידי-שמירה בעמדות-הגנה. שמעון נמנה עם אנשי השיירה שעלו להר-הצופים ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948). הדרך להר-הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. בשעות הבוקר של 13.4.1948 יצאה שיירה להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר-הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחה"צ הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות ערב התערבו הבריטים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. שמעון הובא למנוחת-עולמים בקבר- אחים בסנהדריה בירושלים.