,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
בן מרים ושמעון. נולד ביום כ"א באייר תשמ"ב (14.5.1982) באליכין שבעמק חפר. אח לטל, שני ועדיה. לירן גדל והתחנך באליכין, למד בבית-הספר היסודי "רמב"ם" ובחטיבת-הביניים ובית-הספר התיכון "מדרשת רופין" בעמק חפר, שם בחר ללמוד במגמת חשמל ובקרה. לירן בלט באופיו הרציני, השקט והבוגר, לכן היה זה אך טבעי שהחליט להמשיך ללמוד ולהרחיב את ידיעותיו. עם סיום כיתה י"ב הפך לעתודאי ולמד שנתיים (כיתות י"ג-י"ד) בכפר בתיה. לירן, שכינוי החיבה שלו בפי אביו היה 'לירנוש', אהב ספורט, כדורגל, התאמן בחדר כושר, רכב על אופניים, אהב מכוניות ומחשבים. לירן היה אחראי, תמיד ניתן היה לסמוך עליו, תמיד מחייך, אופטימי ועוזר לזולת. בכל מעשיו שימש דוגמה לחבריו, חביב על כולם, נעים הליכות ושומר מסורת, הקפיד להניח תפילין בכל בוקר. היו לו דעות ועמדות משלו ובלט כאדם שאינו נתון להשפעות. לירן היה אח אוהב ומסור לאחיו ולשתי אחיותיו. מתוך מכתב שכתב לאחותו שני ליום הולדתה: "לשני אחותי הדוגמנית!!! הנה חלפו לך 15 שנים ויחלפו עוד הרבה והנה את גדלת ונעשית יפה מיום ליום ואני בתור אח גדול רואה בזאת צורך לשמור על אחותי הגדלה ולדאוג לכל מחסורה, ואפילו כשאני כועס עליך וצועק רק שתדעי שלך אני דואג ואוהב אותך לעד, כי אין מה לעשות אני אחיך הבכור. אפילו כשאת צועקת עלי ומתעצבנת אני יודע שכלפי חוץ ובפנים הלב שלך חם כלפי וכשאת נרגעת את אומרת לעצמך שאני האח הדואג כי כל מה שאני עושה זה רק בשבילך ועבורך. כשתגדלי את תעריכי את כל הדאגה. אני מאחל לך הצלחה בלימודים ובחיים שפע ברכות ואיחולים לבביים שתצליחי בכל דרך אשר תפני ותלכי, רק בשביל הזהב כי רק לך הוא מיועד… (ואם יש בעיה אני תמיד לצידך). לא קניתי לך ורד אמיתי כי ורד אמיתי יפה בהתחלה ולאחר כמה ימים נובל… ואת יפה מאז שנולדת ולא תנבלי כמו הורד ותישארי תמיד יפה ומקסימה. צריך להגיד לאלוהים שהוא שכח פה מלאך!!! באהבה ענקית, לירן." לירן התגייס לצה"ל ביום 6.7.2000 והוצב לשרת בביסל"ח ב"גולני", שם שירת כשנה וחצי. לאחר-מכן עבר לבא"פ אליקים ושירת שם כארבעה חודשים. המעבר לבסיס הסמוך לבית איפשר ללירן ללמוד בערבים ולשפר את הבגרויות לפני סיום שירותו הצבאי. ביום כ"א באדר תשס"ד (13.3.2004) במוצאי שבת, בעת ששהה עם אחותו בבית, ביקש חבר ללוותו לחדרה הסמוכה. לירן, שהיה תמיד חבר טוב, ניאות והצטרף לנסיעה. נסיעתו האחרונה. נהיגה בלתי זהירה של חברו גרמה לתאונה קטלנית, בה לא היה כל סיכוי ושני החברים נהרגו במקום. לירן, שכה אהב מכוניות, נהרג בתאונת-דרכים והוא בן עשרים- ושתיים במותו. סמ"ר לירן מליח הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין באליכין. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. מפקד היחידה, אל"ם יואלי, כותב: "לירן הגיע אלינו, לבסיס האימונים הפיקודי באליקים, בנובמבר 2003, לאחר ששירת כשנה וארבעה חודשים בבית-הספר למפקדי כיתות. כבר בתחילת דרכו הדגיש לירן את רצונו העז ללמוד תוך כדי השירות על-מנת להשלים את לימודיו ולהיות מהנדס. כל מי שהכיר אותו ראה את הברק בעיניו וחש את הענווה והשקט שעטפו אותו. לירן אהב לעזור ולסייע והיווה דוגמה ודמות מיוחדת בנוף היחידה. אמונתו כי בעזרת השם הכל יסתדר היתה עזה, וכך חזר ואמר בכל השיחות והראיונות שניהלנו. לירן היה חייל למופת ומעל לכל אדם מיוחד במינו וחבר. האסון היכה בנו כרעם וקשה לנו לעכל כי לירן איננו עוד." אל"ם יואלי מוסיף ומספר: "לירן – שם שכל כך הולם אדם כמוך… בפגישתנו הראשונה, נכנסת וחיוך רחב על פניך, לא קיטרת, היית כן ואמרת לי בשקט ובצניעות: 'אני רוצה תפקיד שיאפשר לי ללמוד. למדתי הנדסה ואני רוצה להיות מהנדס.' קולך השקט, החיוך שלך והכנות כשישבת מולי – ידעתי שאתה אדם מיוחד, שיודע מה הוא רוצה… בשיחה השנייה שלנו כבר דיברנו על החיים, על התחביבים שלך, על מושב אליכין ועל התימנים… דיברנו על הכל והיה לי ברור במהלך השיחה שמה שתבקש תקבל, פשוט הקסמת אותי בהליכות ובשלווה שלך. חבריך ליחידה מספרים שהיית מודל לחיקוי, אדם שנתן חום ואהבה, כבוד לזולת ובאמת איש לא יוכל לומר עליך ולו מלה אחת רעה. ואולי תיטיב לבטא זאת שורה הלקוחה משיר של שלמה ארצי: 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.' אני וכל חיילי היחידה מצדיעים לך על מה שהיית – אדם, חבר וחייל למופת. לירן, נוח על משכבך בשלום, חבר." מפקדו של לירן, רס"ל מאג'ד, מספר: "לירן היה ילד חייכן וחברותי, הוא מאוד אהב לצחוק ושאף להיות מהנדס." מפקדי וחיילי בא"פ אליקים כותבים: "מה כבר אפשר להגיד על ילד נפלא. באת אלינו והתחלת את תפקידך בבניין ההדרכה. רצית להתחיל לעשות משהו בחיים, ורק לאחרונה נרשמת ללימודים וביקשת לעבור לתפקיד שבוע-שבוע, כדי שיהיה לך קל להשקיע בלימודים. ילד שקט, חייכן ונעים הליכות, שערכים נטמעו בן מן היסוד, עם כיפה על הראש, שבכל בוקר יום ראשון מקדם את פנינו בשבוע טוב. לירן, אמנם הרגשת הריקנות פוקדת אותנו כעת, אך זיכרון בליבנו תמיד יישאר. יהי זכרך ברוך." חברו ליחידה, משה חגי, סיפר על לירן שהיה אדם מצחיק, שכיף להיות עימו. חבריו מהבסיס באליקים כותבים: "חיכינו שתחזור משבוע החופש שלך, סירבנו להאמין שבאמת נהרגת. עברה שנה – ולא חזרת. ואנחנו עדיין מסרבים להאמין. למרות הזמן אנחנו לא באמת מבינים שלא נראה אותך יותר ושלא תחזור לעולם. אנחנו מתגעגעים ל'בוקר טוב' החייכני הזה שעמד פעם בש.ג., לטוב הלב, לעזרה, לחום. לירן, היית כל-כך מאושר שהגעת אלינו ליחידה, פתאום הכל הסתדר לך ומה שרצית קרה. קיבלת תפקיד שאיפשר לך ללמוד תוך כדי שירות ולא פעם בראיונות אמרת שסוף-סוף אתה מרגיש שאתה עושה משהו עם החיים שלך. אך פתאום, בשנייה אחת, מבלי שאף אחד יזהיר אותך או אותנו, הכל נקטע, נעלמת… ואנחנו נישאר פה עם הגעגוע הזה לעולמים. כי לירן, אנחנו כל כך מתגעגעים! איבדנו חייל למופת, אך מעבר לכל איבדנו בנאדם מדהים, איבדנו חבר. אוהבים אותך לנצח." משפחתו של לירן כתבה: "לירן בננו, אחינו ואהובנו, לכתך המפתיע מהוריך, אחיך ואוהביך מוטטה אותנו. חיינו בלעדיך קשים מנשוא. השמחה אינה שורה במעוננו, חייך נגדעו בעודם באיבם. בגלל טוב לבך שילמת בחייך. עדיין מהדהדות המלים שאמרת לאחותך: 'אני תכף חוזר'. חיכינו… חיכינו… ולא חזרת. החיים בלעדיך אינם כתמול שלשום. אתה היית לאחיך ואוהביך מופת ודוגמה, התייחסת לכל אחד בכבוד וברגישות. אביך היה מרכז חייך, אהבת אותו בכל לבך, על כל צעד ושעל התייעצת איתו, הייתם חברים בלב ונפש. בכל בוקר הנחת תפילין והתפללת לבורא עולם על היום החדש שהאיר. מאז, האור נעלם ומולי אני רואה רק חושך. בערבי שבתות קראת ולמדת את פרשת השבוע כדי שקריאתך בבית-הכנסת תהיה מושלמת כמו שהיית אתה. מכל עבר היית מוקף במצוות ובמעשים טובים ומה עם התוכניות הרבות שתיכננת לעתיד, להיות מהנדס ואב למשפחה ענפה, הכל נמחק במחי יד אחת. נפש טהורה וזכה היתה טמונה בך, את ידך ולבך הושטת לעזרה בכל זמן ומקום. קריאת השלום שהשמעת כשנכנסת לבית עדיין מהדהדת בין כותלי הבית ובנו נפערה תהום עמוקה. איך הלכת מאיתנו בן יקר, הגוף כואב והלב דואב, דמעה לא תיבש מעינינו, נדמה לנו שזהו חלום בלהות אך חלום בלהות זה הוא מציאות חיינו מיום שעזבת אותנו לבלי שוב. אותך נזכור לעד, עד יומנו האחרון. מלאך שלנו, החיים קשים בלעדיך, שמור עלינו מלמעלה ושלח לנו ברכה, אנו מבטיחים לך להתחזק ולצעוד קדימה למען זיכרך, למען אחיך שאוהבים אותך ומתגעגעים אליך ולמעננו. לנו הוריך, משפחתך וחבריך היית אות ומופת לכולנו. זכינו לגדל אותך כ"ב שנים. אנו בטוחים שאתה תהיה איתנו ותקרין לנו מאישיותך המיוחדת. דמותך וזיכרך שמורים בנו לעד." ידידתו של לירן, הדר, כותבת לו: "כבר עברו ארבעה חודשים וחצי מאז שנהרגת… אין יום שעובר מבלי שאני חושבת עליך… השבוע דיברתי עליך כל כך הרבה שאמרתי לעצמי שאני חייבת לבוא לבקר את קברך! אני לא מעכלת את העובדה שנהרגת, אני מתגעגעת אליך מאוד! אתה היית הבן-אדם הכי מיוחד שהכרתי אי פעם בחיים שלי ושאהבתי הכי הרבה בעולם! אני יודעת שאמשיך לדבר עליך כל חיי כי כבר הפכת לחלק ממני, שעכשיו לצערי חסר וזה משאיר חלל גדול מאוד שאי-אפשר יהיה למלא אף פעם! לא אשכח את היום שבו הודיעו לי שנהרגת, כי מאז כל העולם נפל עלי ושום דבר לא חזר למקומו. חבל שהלכת, העולם הפסיד. הפסיד אוצר נדיר…! שלך הדר." בני המשפחה כותבים: "איך הלכת מאיתנו בטרם עת. השארת אותנו המומים ואין באפשרותנו להרים ראש בלי לחשוב עליך. אלפי מלים לא יוכלו לתאר אותך את האצילות שבך, את החיוך שלך, העזרה שהושטת לכל מבקש. כבשת את כולנו ביופי ובעיניים שלך. לירן… בנאדם שכמוך צריך לראות כדי להאמין, כיוון שכל מלה שנבחר לא תשווה ללירן האמיתי, לבן, לאח, לחייל ובמיוחד לחבר שהיית. בכל מקום מרגישים בחסרונך, בבית- הכנסת, בבית, בשכונה, בכל מקום שנהיה. חודש חלף והגעגועים גדולים מנשוא, בליבנו תישאר תמיד." ידידתו, שרון גולדנר, כותבת: "רק חודשיים עברו והכל כל כך טרי, אנחנו מתחילים לקלוט, זה הופך להיות מציאותי. אתה לא תחזור – והלוואי שמישהו יכול היה לעזור ולהביא אותך לפה, שלא נצטרך כל שנה להגיד עליך 'יזכור'. החיים מובילים אותנו לדרכים אחרות, שבהן אנחנו לא רוצים להמשיך ולהיות, אך לפעמים לא אנחנו אלה שבוחרים. קורים דברים ואנחנו, שלא מרצון, משתנים. לירן, היום אתה בן 22, יש לך יום הולדת. להגיד לך 'מזל טוב' כבר לא אוכל, בדיוק כפי שאתה לא יכולת להגיד לי. רק שבוע הפריד בין מה שקרה ליום הולדתי ואתה – הבטחת שתהיה שם, שתקנה לי ארגז שלם של קרמבואים כי ידעת שאני מטורפת על קרמבואים. זה לא קרה – וזה גם לא יקרה ועכשיו אין מה שינחם אותנו פה. כל דבר קטן מזכיר לנו אותך ומעלה חוויות של זיכרונות טובים אך תמיד השמחה הופכת לדמעה כשאנו נזכרים שאתה לא תחזור – והדברים האלה, הכל- כך קטנים, הם אלה שעשו לנו את החיים ליותר יפים ונעימים. אז, אולי… אם אתה שומע… ואולי, רק אולי, אם אתה חוגג לך במקום אחר… ואם תרגיש שם לפעמים בודד וקצת עצוב, תיזכר בנו, בכל אלה שפה אוהבים אותך… וחושבים עליך כל יום, כל דקה… לירן, תחבק אותנו כמו שאנחנו מחבקים אותך. הלוואי הייתי יכולה להגיד לך רק שתי מלים היום: מזל טוב, לעולם לא אשכח אותך." מתוך דברים שכתבה ללירן בת דודתו נופר: "שתדע שאני אוהבת אותך הכי הכי בעולם! בתור בת דודה אל בן דוד לא היתה בינינו קירבה של בני דודים ואני מצטערת על כך מאוד מאוד! עכשיו כל החיים תישאר לי בגלל זה אבן על הלב… לא ניצלנו את הזמן להיות ביחד ואני מקווה שאתה באמת יודע שאתה חשוב לי הכי שיש!… אני יודעת שאם הייתם נוסעים לאט זה לא היה קורה… אם היית נוהג זה לא היה קורה, אתה כל כך אחראי!… עליתי לחדר שלך וראיתי הכל, את המחשב פתוח, את החדר, את הסלון, את הכל כאילו הזמן עצר. אנחנו זזים ומחכים לך שתחזור להמשיך את החיים כרגיל! היה לך חדר כל כך יפה, שכל בן היה רוצה… היו לך המון חברים, החיים שלך היו פשוט מושלמים, שכל אחד היה מת לכאלה חיים… אני אף פעם לא אשכח אותך, מבטיחה לך! אתה בן הדוד הכי יקר שיש לי." דניאל סמינה, חברו של לירן, כותב:"'כי האדם הוא עץ השדה' ועל זה מביאים את הפסוק: 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה'. שואלים חז"ל: מדוע מוזכרות בפסוק שתי דוגמאות של עצים – תמר וארז? למה מדמים את הצדיק לשני עצים? עונים חז"ל: שכל עץ בא למלא את החיסרון של השני, קרי גזעו של התמר הוא מאוד חלש אך יש לו פירות המניבים כל טוב, לעומתו גזע הארז הוא די איתן וחזק, אך הוא אינו מניב פרי. ועל זה הנמשל: עץ חזק ואיתן אשר עמד מול חברה, אשר לא הושפע ממנה בכל מקום שהוא. עץ תמר אשר ממנו למדים ולמדנו איך להיות מודל לחיקוי. כך הוגדר בקרב מפקדיו ורעיו. עץ שהיה מרכזי ושימש לדמות מופת בשכונה, בבית ובמיוחד בבית-הכנסת בריצתו להוביל את ספר התורה ולהחזירו למקום קודשו, לעלות לקריאה בו ולא לטעותו, ועוד לצעוק בקולי קולות את הפסוק: 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח'. "לירן, דמות של ממש, בכל תחום ידו נוגעת ומנסה, תמיד איתנה וכבירה לעזור משמחה עד שבעה. תמיד בשמחה ובחיוך, אוכל להעיד אף אני על עצמי שלכולם נענית בחיבה ובאהבה, גם אם זה 20 דקות לפני שבת המלכה. כולם פה למטה אומרים ועונים שלא השארת אחריך פירות, אולם פירותיך והליכותיך הם הפירות שהצלחת להשאיר – אם זה הידברות אל הזולת ברוגע ובדרך ארץ, ונתינה מקסימלית, הקשבה לחבר, צביטה על הלחי לכל ילד אשר עד היום זוכר ונוטר… זיכרונות רבים וטובים לא שוכחים… מה אנו יכולים לעזור? רק להתפלל שאתה מסתדר שם במרום, קריאת משניות, תהילים ועשיית מצוות יועילו וכן כתיבת מאמרים ודברי תורה לעילוי נשמתך. חבר תמיד אזכור." אורן ואיילת כותבים: "'שועל ערבות' לירן, היית מלאך ותישאר מלאך לנצח. תמיד כשהיית בסביבתנו ידעת להעלות לכולם חיוך על הפנים. מודים אנו שהיה לנו הכבוד להכיר בן אדם מיוחד כמוך. אנחנו אוהבים אותך מאוד, לנצח נזכור אותך כמישהו מיוחד." ב-23.3.2004, עשרה ימים לאחר נפילתו של לירן, כתבה לו הדר: "להיות מלאך הוא הלך/ ומאיתנו הוא נלקח./ עטוף בתכריכים לבנים/ קבור בתוך ארון מתים./ הוא נמצא מתחת לאדמה הקרה/ עודנו בוכים./ מבקשים גאולה/ או אולי מעט תקווה./ כדי לחיות את חיינו/ עם קצת שלווה/ יושב לו למעלה במרומים/ ואנו נמצאים בבית האבלים/ מנסים לנחם, מתפללים לאלוהים,/ אך לא מוצאים/ מה לומר, להם, הנותרים." ב-30.3.2004 כתבה הדר: "כמעט ורגלי קרסו תחתי/ בלוויה הצבאית שלך./ כאשר דמעות זולגות על לחיי/ ראיתי איך מובילים את ארונך/ העטוף בדגל המדינה./ תוהה/ האם זה אמיתי? / מנסה לצבוט/ לצאת מתוך ההזיות/ ופתאום/! התנפצה התקווה/ כאשר נשמעה הירייה." בני המשפחה כתבו ללירן את השיר 'בלעדיך': "גם שיכחה היא געגוע אילם/ גם הכאב מקהה חיציו/ אפשר לחיות לבד/ אבל עצוב לחיות בלעדיך."