מלאכי, איה

בת אסתר ויוסף. נולדה ביום י"א באלול תשמ"ג (20.8.1983) במושב עין הבשור, אחות צעירה לשגיא, הדר ומרווה. איה למדה בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון 'הבשור' במועצה המקומית אשכול. את לימודי התיכון סיימה בהצלחה רבה במגמת תקשורת. כפרוייקט-גמר הפיקה איה עם צוות מהכיתה את הסרט 'והוא הבטיח לי שישוב', על פי הספר 'הנסיך הקטן'. איה שימשה כעורכת הסרט. חודשיים לאחר נפילתה, זכה הסרט בפרס הראשון בתחרות הארצית לסרטי דרמה. בכיתה ט' נבחרה איה כתלמידה מצטיינת ובלטה בהישגיה במשך כל תקופת הלימודים. איה היתה נערה נמרצת וחברותית ופעילה חברתית, מגיל צעיר השתלבה כחניכה בתנועת בני המושבים, אהבה מאוד את הפעילות החברתית בתנועה, וכשבגרה יצאה עם חבריה לקורס מדריכים צעירים והדריכה בתנועה מספר שנים. אהבתה הגדולה היתה נתונה לריקוד. איה רקדה בלט קלאסי, ג'אז וריקודי-עם. בזמן לימודיה התיכוניים רקדה כרקדנית מובילה בלהקת המחול 'הורה הבשור', ויצאה במסגרת הלהקה להופעות ברחבי הארץ וכן לפסטיבל מחולות בצרפת, שהיה סיפור הצלחה גדול. במשך שנים למדה איה לנגן על פסנתר, נהנתה מאוד מהנגינה ואהבה מוזיקה ושירים ישראליים בפרט. במהלך לימודיה של איה בכיתה י"א חלתה אמה אתי בסרטן. בשלב זה היתה איה שותפה כמו כל בני הבית בחומרת המחלה וליוותה עם כל המשפחה את האם עד יום מותה. איה עברה משבר קשה אך חזרה לשגרת לימודים ופעילות מלאה ותוססת בבית-הספר ושמרה על רמת ציונים גבוהה בכל המקצועות. בין איה ובין מאור, שהיה בן זוגה בלהקת המחול, נרקמה חברות נפלאה ואהבה גדולה, שנתנה לאיה כוחות נפש להתמודד עם מות אמה. לאחותה הדר נולדו שני ילדים, שי ורועי, שהיו לדודתם הצעירה איה מקור לא-אכזב של נחמה וחוזק ומושא לאהבה גדולה. לפני גיוסה לצה"ל הפיקה איה סרט מרגש על אמה, המשקף את שמחת החיים שלה. בחודש אוגוסט 2001 התגייסה איה לצה"ל ובשל נתוניה האישיים הגבוהים התקבלה לקורס משקיות חוי"ה של חיל-החינוך. עם סיום הקורס הוצבה כמש"קית חוי"ה בחיל- החימוש בדרום הארץ. את משימתה הראשונה, ארגון טיול יחידתי לצפון הארץ, ביצעה בהצלחה מרובה וזכתה במחמאות רבות ממפקדיה ומחבריה. איה לא הספיקה לנוח וכבר החלה בהכנות לקראת מסיבת פורים של היחידה ואף הפיקה סרט היתולי, שבו ראיינה בעלי תפקידים שונים ביחידה. ביום כ"ח בשבט תשס"ב (10.2.2002) יצאה איה לכנס מש"קיות חינוך בפיקוד הדרום. בעת שיצאה להפסקת אוכל עם חברותיה מחוץ לבסיס פתחו עליהן שני מחבלים באש. איה נפצעה קשה ונפטרה מפצעיה והיא בת שמונה-עשרה. היא הובאה למנוחות לצד אמה, בבית-העלמין האזרחי במושב עין הבשור. איה הותירה אחריה אב, אח ושתי אחיות. מתוך שיר שכתבה יוכי, המחנכת של איה בתיכון: "אני רואה אותך בדרך לגימנסיה/ שיער רטוב ומתולתל/ נוטף על עורפך הלבן/ בגדייך הדוקים/ תיקך מרושל/ חיוכך נזרק מרחוק/ ועיניך החומות צוהלות/ מלוות את מוצא פיך המתנגן/ 'בוקר טוב' ו'מה נשמע?'/ תמיד חברית/ תמיד מחייכת/ גם אם קשה לך/ גם אם עצוב לך/ גם כשעמוק בפנים/ מציף אותך צער/ וגעגוע אל אמא/ צובט את לבך." גילית, המפקדת שלה, מספרת: "כשנכנסת אלי בפעם הראשונה לראיון וסיפרת לי על אמא שאיננה עוד איתך ועל עקשנותך לא לקבל הנחות למרות שקשה, ידעתי שעומדת מולי חיילת חזקה, נחושה ובוגרת, שחינוך הוא דרך חיים בשבילה. לאורך כל הקורס הבעת רעות אינסופית, סקרנות (לא נמנעת מלשאול שאלות), חום ואנושיות שייזכרו לחברותייך ולי לנצח…" עץ ניטע לזכרה בהרי ירושלים בידי קהילת הוד והדר – התנועה המסורתית.