מכלוף-פרחי, דן

בן ניקול ומישל. נולד ביום ט' באב תשמ"ו (14.8.1986) בעיר המקובלים צפת. אח לקובי וליואב. ילד יפהפה, רגיש ואחר מכולם – במובן החיובי של המילה: "מגיל שהתחלת לדבר," תיאר אותו אחיו קובי, "ידענו שאתה מלאך – יחיד ומיוחד – הילד הכי רגיש, הכי צנוע, הכי פגיע. אתה היית מלאך עוד כשהיית בקרבנו." דן גדל בצפת וביקר בגני ילדים בעיר. כשהגיעה העת לעלות לכיתה א', נסעה המשפחה לצרפת, שם החל דן את לימודיו היסודיים בבית ספר מקומי. שלוש שנים מאוחר יותר חזרה המשפחה לארץ, לביתה שבצפת, ודן נכנס לבית הספר היסודי הממלכתי א' שבעיר וסיים בו כיתה ו'. את לימודיו בחטיבת הביניים החל בבית הספר המקיף השש-שנתי על שם מנחם בגין "עמל צפת". שנה אחת למד שם, אז עברה המשפחה להתגורר בנתניה, ודן עבר ללמוד בבית הספר התיכון "טשרניחובסקי", שם סיים את לימודיו במגמת תאטרון. "אני זוכרת ילד שאוהב את השקט שלו," כך מתארת את דמותו של דן בת חן אילוז, שגרה בשכנות למשפחה, "אני זוכרת שהוא היה אדון לעצמו; כשאימא שלו הייתה קוראת לו לאכול, הוא היה קצת כועס אם בדיוק היה עסוק… לרוב, אני זוכרת אותו יושב בבית, בחדר, מול המחשב…" ואכן, המחשב היה זירת ההתרחשות המרכזית בחייו של דן, ובאמצעותו הפליג על כנפי הדמיון לעולמות אחרים. שם, במרחבי הווירטואליה האין-סופיים, התרחשו הדברים תחת שליטתו, באופן שונה כל כך מהדרך שבה התנהלו במציאות הגשמית, המורכבת והמחוספסת, שלא תמיד תאמה את תדרי נשמתו. דן התגייס לצה"ל ב-23.11.2004, לחיל הרגלים, ושובץ בבית הספר לקליעה, לצליפה וללוחמה בטרור שבמתקן אדם. גם בתקופת שירותו המשיך לטפח את עולמו הפנימי ולעסוק באמנות, שכן מאז ומתמיד היה דן יוצר: דמויות, עולמות, חלומות… בין שהיו עשויות מנייר, בין שמקרטון ובין שהיו אלה יצירות מחשב, הדמויות של דן חיו בעולם שונה, בעולם ברור של שחור ולבן, של טוב ושל רע. בשנות חייו האחרונות היה דן חבר בקבוצות אשר יצרו דמויות ממוחשבות למשחקי מחשב, והיה שותף פעיל בעיצוב עולמות וירטואליים רחבי היקף ועתירי דמיון. המשחק שהתמקד בו היה "Freedom Force", משחק שבו גיבורי קומיקס נלחמים באויבי האנושות. במסגרת הקבוצה "New Power Inc" יצר דן כמאה דמויות, חלקן מבוססות על דמויות מוכרות מעולם הקומיקס, וחלקן דמויות חדשות לחלוטין, פרי דמיונו הפורה. הדמות אשר דן הזדהה באמצעותה נקראה "פרדוקס", ואת עיצובה סיים רק בשבוע האחרון לחייו. רב-טוראי דן פרחי נפל בעת שירותו ביום ט"ז בתשרי תשס"ו (19.10.2005), והוא בן תשע-עשרה. "כל אחד מכם יגיע לדברים גדולים," כתב במכתב הפרידה שהשאיר, "לכן אל תעצרו בנקודה הזו. תיקחו אותה, תפנימו, ותמשיכו הלאה. אל תתנו למוות שלי להיות לכם מכשול בדרך לגדוּלה. אל תמנעו מעצמכם את שמחת החיים כי אני לא מצאתי אותה. תוכיחו לי שאני טועה. תיהנו." דן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבנתניה. הותיר הורים ושני אחים. על קברו ספד לו בשם המשפחה אחיו קובי: "לדן האהוב שלנו, זכית היום לטקס צבאי משלך. תמיד קיוויתי שאוכל לבוא לראות אותך כשיהיה לך טקס חשוב בצבא. בטח שלא חלמתי שאזכה לשאת דברים לכבודך. זאת הזדמנות מיוחדת להגיד כמה כולנו אוהבים אותך!!! הדרך שבה הלכת, הסבל שסבלת, הגיעו לקיצם. ביומיים האחרונים נחשפנו לעומק האישיות שלך, כשקראנו את המכתב שלך, כשראינו את העבודות המדהימות שלך במחשב, וכשגילינו כמה אנשים מבטאים אהבה והערצה למי שאתה. אנשים בכל העולם, מכל המינים, מכל הגילים, וחלקם הגדול אנשים שלא הכרנו כלל. … עכשיו מצאת לעצמך מנוחה מהכאב שרדף כנראה זמן רב מאוד. לא שיתפת אף אחד בעומקו של כאב זה, ושמרת כל כך הרבה סודות בבטן. הזיכרון האחרון שלי איתך מביא אותי ליום כיפור האחרון, כשהצטרפת אליי לתפילת הנעילה בבית הכנסת הקרוב לביתנו. הייתי גאה שבאת איתי, וכשחזרנו לאימא – אחרי תפילת ערבית – הייתה לנו אווירה מקסימה של שקט – של הצום שהושלם – ושל הציפייה לשבירת הצום המתוקה שאימא הכינה לנו כמדי שנה. אני לא יכול לתאר כמה אהבתי את התמימות והיופי שבך, את השמחה שנתת לי – כל דבר שעשית – מאוסף הקומיקסים שאבא הוריש לי ואני לך – ושאהבת כל כך; מהיום שבו נתתי לך דיסק של לורין היל ופתאום הצפת את החדר שלך במוזיקה שחורה – סול והיפ-הופ; מהרסטות שהיו לך, הכובעים והבגדים המגניבים שאספת; מהכבוד שהיה לי לספר אותך כל פעם לפני הצבא. ביום שגילית את התאטרון – כולנו התרגשנו לראות אותך מתלהב ושוקע אל העולם היפה הזה. עד הרגע האחרון כולם חשבו שהכול הולך ונהיה יותר טוב. בשנה האחרונה ראינו אותך הולך ומתחזק, נלחם על תפקידך בצבא – גם כשבריאותך נפגעה רצית להמשיך ולשרת. הראית לנו את דן העקשן שעומד על שלו ומשיג אותו. עשית את זה אפילו עכשיו. תודה שהשארת לנו מכתב, כי תמיד רצינו לדעת מה עובר עליך באמת בפנים. חבל שלא נתת לנו לקרוא אותו קודם. היית מתפלא לראות כמה עוד יש לעולם הזה ולנו לתת. אבל אנחנו אוהבים אותך – ונזכור אותך לנצח – ניקח אותך איתנו לכל מקום בלב. באהבה, שלך לעד – אבא, אימא, יואב וקובי." בתום חודש ללכתו, הקריאה האם ניקול דברים שכתבה: "דן, נסיך שלי, אהוב שלי, נשמה יקרה שלי, איך נוכל להודות לך על הרכות, האצילות והרגישות שבהן מילאת את חיינו במשך תשע-עשרה שנים. איך נוכל לבקש סליחה, אנו שהתיימרנו לדעת לאהוב, להקשיב ולעזור לזולת, שאף עשינו מזה את המקצוע שלנו… מי יסלח לנו על שלא ידענו למצוא את המילים, את המעשים להקל על סבלך, ולהעביר לך את החשק לחיות… לעוד יום, חודש, שנה… התפקידים התהפכו. זה אתה שדאגת בכל כוחך, בכל כישרונך, להסתיר מאיתנו את הסבל שלך, את הקושי שלך לחיות, להסתיר מפנינו את הקרב אותו לחמת בכל רגע… עד היום האחרון. בלכתך, אהובי, אתה דורש מאיתנו יותר ענווה וזהירות. איך נוכל עוד לטעון לחשיבות הידע? מהו כוחה של האהבה? בלכתך, אהובי, אתה מצווה עלינו על שלא לקבל שום דבר מהשחצנות, מהוולגריות ומהאלימות של העולם הזה, שמהן כל כך נרתעת, ואשר פצעו אותך בכל יום מחדש. אותם הדברים אשר הבריחו אותך לעולמות משלך, שגרמו לך לברוח לתמיד. בלכתך אתה משאיר אחריך ריק גדול כל כך, שאותו נוכל רק לנסות ולמלא בכל יום מחדש בחיפוש אחר החן, הרכות והכישרון אשר אותם לקחת מאיתנו, ובלעדיהם לא נדע לחיות. לא נפסיק אף פעם לאהוב אותך, נסיך שלי, אהוב שלי, נשמה יקרה שלי. נוח בשלום, שמור עלינו ואל תעזוב אותנו לעולם." דן הונצח במשחקייה לילדים שהוקמה לזכרו בנתניה. יואב אחיו, הקים לזכרו אתר אינטרנט ובו מכתבי פרידה, הספדים ושירים לזכרו, תמונות ילדות ונעורים, ומראה היצירות שהשאיר אחריו. כתובת האתר: http://www.danfarhi.org/. את הדמויות שעיצב דן אפשר לראות גם באתר הקבוצה שהיה חבר בה, http://newpowerinc.com/, בפרק Archives, תחת הלשונית Paradox. בקיץ 2008 כתבה עופרי: "דן… היית כזה מופנם ועם כל זה כל כך מורגש… הכרנו זמן מאוד קצר והשארת אחריך חלל גדול שמלא בעצב, בחוסר הבנה, ולפעמים קצת כעס, אם לומר את האמת… מקווה שטוב לך שם ושאתה מחייך את חיוכך המקסים ויוצא עם כולם לבלות, כי בטוח שגם שם יש בילויים… מתגעגעת, עופרי." כתב נועם: "יש אנשים בחיים של בן אדם, שנמצאים שם תמיד, ואתה מניח שהם יודעים כמה אתה מעריך אותם וכמה אתה אוהב אותם, וכשהם הולכים פתאום בלי להודיע אתה מצטער שלא יצא לך לחלוק את זה איתם. כזה היית דן. שקט, אצילי וטוב לב. אולי למחשבות אין משמעות אם לא מתרגמים אותן למעשים. אני מצטער שהנחתי שהכול בסדר למרות שידעתי כמה קשה להתעורר לפעמים בבוקר בעולם שיש לו צדדים כל כך אלימים וכל כך מתסכלים. היום אני כבר יודע שלעולם הזה יש גם צדדים יפים. מתגעגע." לזכרו של דן כתב, הלחין והקליט קובי אחיו את השיר "השקט שאתה עושה": "דן, כבר הכול מוכן / מול וילון אדום ישן / צליל פעמון קטן / סימן – ומתחילים / מוחאים כפיים – והעשן / מתפזר לו באולם // דן, כולם בקו יורים / מול קרשים מחוררים / טוענים ת'כדורים / פקודה ומשחררים / מטח ראשון והעשן / מתמוסס לו בעולם // דן, עכשיו נשלים מניין / מול פרוכת ארגמן / קדיש דרבנן / ולקול חזן / אומרים אמן – והעשן / קטורת מעלה קורבן // כולם מחוברים / מול מסכים קרים / יושבים ומקלידים / ומחפשים מילים… // קשה עכשיו לשבת / האדמה כואבת / כשאתה בתוך ארון ומכוסה / והשתיקה צורבת / והשתיקה אוהבת / ומחבקת את השקט שאתה עושה." השיר מופיע באתר ההנצחה לדן, בפרק "אלבום לזכרו".