מישר (סלומונוב), ישי

ישי, בן בתיה (בטיאיל) ויששכר, נולד ביום כ"ד באלול תרצ"ו (11.9.1936) בתל-אביב וסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "ויצמן" בהרצליה ובבית-הספר החקלאי בבית ירח. ישי היה כבן שנתיים כאשר הגיעה המשפחה להרצליה, בשלהי קיץ 1938. בילדותו היה מקסים ומלהיב את הבריות בשיחות עם חבריו, וכבר אז דמיין וסיפר על הארץ. רחב אופקים היה בסיפוריו ובמעשיו. ישי אהב מאוד ספרות ושירה. מגיל צעיר קרא ספרי שירה והקדיש את מיטב זמנו לעיון בשירי אלתרמן ובשירי רחל וביצירותיהם של סופרים רוסיים. הוא כתב עשרות שירים, שהקדיש בעיקר לנושא האהוב עליו, שהיה טבוע בדמו מילדות – אהבת ארץ-ישראל. הוא כתב שירי אהבה לארץ, לירדן ולכנרת, וכן שירים לזכרם של לוחמים, שנפלו במלחמת הקוממיות ובמערכות ישראל בכלל, אשר מחבריו הטובים נפלו בהן. ישי הקדיש זמן, מרץ ומחשבה רבים לטיפול בנוער. בנערותו היה פעיל בתנועת "הנוער העובד", היה מדריך-גדנ"ע מהנודעים בארץ, ארגן צעדות וניהל מועדוני נוער. בשנים שהיה אזרח, היה בין הפעילים בקרב צעירי "מפלגת העבודה" בהרצליה, פעיל ב"מפלגת פועלי א"י" ומזכיר "הפועל" בהרצליה. ישי גויס לצה"ל בתחילת ינואר 1954 ושירת בנח"ל המוצנח. כבר באותה שנה השתתף בקרב פנים-אל-פנים עם פידאיון בקרב הקשה על ניצנה ונפגע בראשו ובאוזנו. אז הורידו את כושרו הקרבי והוא עשה הכל כדי להחזיר את כושרו הקרבי המלא. בנח"ל יכול היה לתת ביטוי, הן לכישרונותיו בתחום הטיפול בנוער ובחיילים צעירים והן ליכולת הפיקוד וההדרכה ולכושר המנהיגות שלו. רוב שנות שירותו שירת בצבא הקבע והגיע לדרגת רב-סרן. ישי עבר קורס צניחה, קורס קציני חי"ר, קורס מפקדי פלוגות וסיים את בית-הספר לפיקוד ולמטה. בשנות שירותו מילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד והדרכה: היה מפקד היאחזות כרם שלום, מפקד מחוז לכיש, מפקד מחלקה ומפקד פלוגה בגדוד נח"ל מוצנח. כן היה בוגר בית-הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. שנים אחדות בחייו היה ישי אזרח, וגם שנים אלה היו למעשה קודש לפעילות בקרב נוער ולעבודה ביטחונית. מאות נערים היו חניכיו בגדנ"ע והם זוכרים אותו כמחנך ומדריך למופת, נערץ בזכות פשטות הליכותיו, בשל אהבת הבריות שלוומעל לכל – בגלל יכולתו המופלאה לחנך, להדריך, לפקד ולהוליך אנשים אחריו. הוא היה חובב טבע ועם חניכיו "חרש" את הארץ לאורכה ולרוחבה, הרביץ בהם את אהבת הארץ ותולדותיה ולמדם ערכי מסורת יהודיים, כשהתנ"ך משמש נר לרגליו. שנים אחדות התגורר עם משפחתו במושב צעיר לימים אז, לכיש, שם עבד את האדמה עם אשתו עפרה, והיה ממונה על הביטחון באזור. אחרי מלחמת ששת הימים שב והתגייס לצה"ל. הוא פיקד על האחזויות, על ימי עליות לקרקע של גרעיני נח"ל ושימש מ"פ ומג"ד. בתקופת מלחמת ההתשה שירת כמפקד בטסה, בנח"ל-ים ובמחנה "בלוזה" ובתקופה קשה זו עלה פעמיים על מוקשים ובנס ניצל. זמן קצר לפני מלחמת יום-הכיפורים זכה בתפקיד שייחל לו זמן רב – פיקוד על המכון להכשרה חינוכית של מפקדים בצה"ל. חניכיו במוסד זה לא ישכחו את הרצאותיו המלהיבות בנושאי טוהר הנשק, ערכי הלאום ומוסר. הוא היה בעל "אות סיני", "אות מלחמת ששת הימים" ו"אות השירות המבצעי". ישי היה איש משפחה למופת, בן מסור להורים, אח טוב לשבע אחיותיו ולאחיו שלמה, בעל דואג ונאמן לאשתו עפרה ואב נפלא לשתי בנותיו אורית ומיכל. שעות הפנאי שלו היו קודש למשפחה ולקריאה בספרים. במלחמת יום-הכיפורים התנדב ישי לשרת ביחידה קרבית. הוא הצטרף לחטיבה שאת אנשיה הכיר היטב. ביום כ"ט בתשרי תשל"ד (25.10.1973) קיבל פיקוד על כוח. משימת הכוח שלו הייתה להשתלט על הכניסה לעיר סואץ. חוליה בת חמישה אנשים, בפיקודו של ישי, יצאה כחלוץ לפני הכוח, כדי לבדוק את השטח בכניסה לעיר ונתקלה באש עזה של המצרים. ישי יצא לבדו כדי לגלות את מקור הירי ואז נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהרצליה. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים, שבע אחיות ואח.