מישאל, משה

בן נסרין ונדב. נולד ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) בפרדס כץ, בעיצומה של מלחמת יום-הכיפורים. למד בבית-הספר היסודי 'שמעוני' בפתח תקווה. אחרי-כן עבר עם משפחתו לבית אריה, שם למד בחטיבת-הביניים 'יהושע גן'. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון העירוני ט' בתל-אביב במגמה החברתית. משה היה חבר בתנועת-הנוער של בית"ר והדריך חניכים בסניף התנועה בבית אריה. הוא אהב מאוד מוסיקה וניגן בגיטרה חשמלית. היה לו אוסף גדול של תקליטים וקירות חדרו היו מעוטרים בתמונות של זמרים ולהקות שאהב. הוא היה בעל חוש הומור וכשרון לחיקוי זמרים ונהג לשעשע את חבריו, שנעם להם להיות במחיצתו. משה היה טוב-לב והעניק מטובו לכול. הוא היה מסור מאוד למשפחתו ואהבתו אליהם חיזקה את רוחו ברגעים קשים, כפי שכתב באחד ממכתביו: "ללא אהבה הלב אינו מלא והנפש אינה יודעת מרגוע. אך שני אנשים מכירים את נפשי. האנשים היקרים לי בעולם כולו, האנשים שאותם אני אוהב כי נפשי קורצה מנפשם. אותם אני לעולם לא אאכזב, אלו הם אמא ואבא שלי". משה גויס לצה"ל באמצע אוקטובר 1991 והצטרף לחיל-הנח"ל, לגרעין 'אתגר' בקיבוץ ייטב. הוא הגיע לשל"ת מוקדם בקיבוץ דפנה. לאחר שעבר טירונות והוכשר כלוחם, נשלח יחד עם חבריו להיאחזות 'רחלים'. להערכת מפקדו תיפקד היטב ביחידה וביצע כהלכה את עבודתו. ביום י"ז בשבט תשנ"ג (8.2.1993) בעת חופשה רגילה וכדרכו להיטיב עם הכול, נטל עימו את אחיו הצעיר יניב ליום בילוי בתל אביב. בדרך חזרה נפגע בתאונה. הוא נפל בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי בפתח תקווה ליד אחיו הצעיר יניב, שנספה עימו בתאונה האכזרית. השאיר אחריו הורים, אחות ושני אחים – מאיה, ירון ואביעד. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "משה הוא שהחזיק את חבריו לגרעין ברגעים קשים במהלך השירות. הוא ידע לקבל את הקשיים במין שלווה אופיינית וידע לעודד את חבריו בצר להם. תמיד דיבר על הוריו, על אהבתו אותם ועל חשיבותן של המשפחה והמסורת בעיניו. החברים מהגרעין ומההיאחזות אמרו עליו: 'הוא החזיק אותנו' ו'בטירונות הוא סחב אותנו'. כזה הוא היה: אוהב לעזור, חבר טוב שידע לעשות אך טוב לסביבה". הוריו בשיתוף עם היישוב, הקימו לזכרו ולזכר אחיו יניב חדר מוסיקה בבית-הספר שבו למדו, ספרייה תורנית בבית-הכנסת של היישוב וחדר-תרבות באולם מעוז ביתר ביישוב.