מירקין, אמיר

בן יאיר ושרה. נולד ביום ו' באדר תשי"ז (9.3.1957) בקיבוץ רביבים. בילדותו עברה המשפחה לנהריה ושם למד בבית-הספר היסודי ע"ש ח. ויצמן, אחר-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון 'בסמ"ת' שבחיפה. אמיר הצליח מאוד בלימודיו ובשנת 1975 לאחר שעמד בהצלחה בבחינות-הבגרות, התקבל לעתודה האקדמית, להשלמת לימודי הטכנאות בבית-הספר 'בסמ"ת'. כעבור שנה סיים את לימודיו והוסמך כטכנאי-מכונות. בילדותו אהב אמיר מוסיקה והשתתף בתזמורת הנוער של נהריה. הוא הצטיין כנגן – תחילה כחלילן ואחרי-כן כחצוצרן. בשנות לימודיו בבית-הספר התיכון עסק בפעילות ספורטיבית מגוונת, במסגרת קבוצת 'הפועל' – נהריה ובמסגרת בית-הספר. הוא שיחק בנבחרות הכדורסל והכדורגל ובקיץ 1973 יצא עם קבוצת 'הפועל' – נהריה לסיור משחקים בגרמניה. ספורט נוסף שאמיר הקדיש לו שעות רבות היה שיט-מפרשיות. הוא נטל חלק פעמים-מספר בצעדת יחיעם ובמשחה נהריה-שבי-ציון. כבן להורים שהיו חברי תנועת 'מחנות העולים', חברי הפלמ"ח, חיילי חטיבת 'יפתח' במלחמת העצמאות ומראשוני המצטרפים לקיבוץ רביבים אחרי המלחמה – היה אמיר חדור רוח אהבת-הארץ, ציוני ללא מרכאות ומלא נכונות לתרום את מרצו לצה"ל. על-כן, על-אף שניתן לו לשרת במסגרת מקצועו, בחר להתנדב ליחידה קרבית. אמיר גויס לצה"ל ביולי 1975 והתנדב לחיל-הרגלים כצנחן. מבוקשו לשרת בחיל קרבי ניתן לו ולכמה מבני-מחזורו בבתי-ספר טכניים, לאחר שפנו בבקשה מיוחדת אל שלטונות צה"ל. לאחר הטירונות, שעמד בה בהצלחה חרף האימונים המפרכים, נשלח לפלוגה ד' של גדודו ונמנה עם החיילים המצטיינים באימונים ובשירות המבצעי. אמיר השתתף בפעילות מבצעית בבקעת הירדן, בחרמון ובגבול הלבנון. בשיח צנחנים, בהנחייתה של חנה זמר בעיתון 'דבר', ביטא אמיר את אמונתו בדרכו במלים אלה: "כל מי שבא לכאן ידע למה הוא בא. הוא ידע שהוא לא הולך ללקק דבש, ולא לעשות דברים קלים, ולא צריך לדבר על זה". ביום כ"ג באייר תשל"ז (10.5.1977) נפל אמיר בעת מילוי תפקידו, באסון התרסקות המסוק בבקעת-הירדן. באסון זה נהרגו 54 חיילים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבנהריה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. חברו לשירות המבצעי בחרמון, טל ניר, כתב בשיר לזכרו: "אומרים שראשונים הולכים הטובים/אל עולם יפה, שאין בו מכאובים./ ושם הם ראויים לנצח-נצחים/לאלפי דמעותיהם של כל האחים/שזוכרים לתמיד, ואינם שוכחים,/עלם-חן, זך-עינים, איש צעיר. אמיר. במכתב-תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "חיילי הגדוד ימשיכו ללכת בדרך אותה הורה לנו, דרך ההתנדבות, האומץ וההקרבה כדי לבצר את ביטחון העם למעננו ולמען כל עם ישראל".