שי, בן רות וראובן, נולד ביום י"ג בכסלו תשי"ג (1.12.1952) בקיבוץ רעים. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר בקיבוצו, ואחרי-כן המשיך וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר בקיבוץ בארי. שי היה אחד הילדים הראשונים בקיבוץ רעים, ונקרא בשם זה משום שנולד ביום ההולדת העשרים ושלושה של אביו. כשהיה תלמיד בכיתה הראשונה בקיבוץ, נעשו שי וחבריו מעין "שפני נסיונות" לשיטות חינוך והוראה חדשות, שהונהגו בכיתות הראשונות של בית-הספר. אחרי-כן הצטרפו חמשת בני הכיתה מרעים לבית-הספר בקיבוץ בארי, שם קשרו קשרים חברתיים עם חבריהם לכיתה, למרות קשיי הקליטה, שנתקלו בהם בראשית דרכם שם. שי היה תלמיד טוב – לא כתוצאה ממאמץ שהשקיע בלימודים ואהבתו לעצם הלימוד – אלא בגלל תכונותיו וכישרונותיו. הוא היה תלמיד שקט, עשה כל מה שנדרש ממנו, הכין תמיד את שיעוריו והצטיין בכתב ידו היפה. בזכות כושר-זיכרון מצוין הצליח לקלוט נתונים רבים ולזכור מספרים ופרטים מתוך החומר שנלמד. למרות שקרא הרבה מאוד ספרים, זכר כל מה שראה בכתובים. כוח הזיכרון שלו הקנה לו מעמד של ה"אנציקלופדיה" של הכיתה בכל המקצועות. כבר בראשית ימי הלימודים נתגלה אצלו כישרון למתמטיקה ולמקצועות הריאליים, וכישרון זה התפתח ברבות השנים והפך ידע מעמיק ואהבה לתחום זה. בשנת לימודיו האחרונה הכין, במסגרת בחינות הבגרות, עבודת גמר בנושא: קדחת הקרצית בבקר. היה זה מחקר על מחלה שפשתה ברפת, על השפעתה ועל תוצאותיה. הוא השקיע עבודה רבה בהכנתו, והצליח לגבש מחקר רציני ומסודר. נושא זה היה קרוב ללבו של שי, שעבד בענף הרפת כבר מתחילת שילובם של הילדים בעבודה במשק. הוא התמסר לעבודה בכל לבו, והלך בה בעקבות אביו, ואף התחרה בו. בעבודתו ברפת נהג לפי אותה מידה של יסודיות שאפיינה כל מעשה שעשה. כבר מגיל צעיר למד להכיר את כל הפרות ואת כל נוהלי העבודה. תמיד עבד עד שנסתיימה העבודה, אפילו נתמשכה הרבה מעבר לשעות העבודה המקובלות. בכל הזדמנות נהג לעבור ברפת ולבדוק אם הכל כשורה. גם בתקופת שירותו בצבא, היה עובד ברפת כמעט בכל חופשה. האהבה לענף מסוים זה לא ניתקה אותו משאר ענפי המשק; הוא אהב את הקיבוץ מאוד והיה מעורה בכל אשר קרה בו, בכל ענף וענף. שי היה ילד עצמאי כבר מגיל צעיר, וברבות הימים למד גם להשתלב בעבודת צוות ובחיי החברה. הוא לא היה יוזם פעילות במסגרת חיי החברה, אבל משנדרשה עזרתו – מעולם לא סירב. היה בו שילוב של תכונות מנוגדות: הוא היה בעל מענה-לשון – אבל יחד עם זאת ביישן; חרוץ – ועם זאת עצל; אחראי ומסור – אך אוהב להתבטל. שי היה אהוב על הכל ורבים העריכוהו מאוד. בזכות חוש ההומור שלו, שניכר בו כבר מילדותו, התחבב על רבים מחברי הקיבוץ. משהתבגר הפך לנער סגור ומופנם, שלא נהג לחשוף את עצמו לפני הזולת. לפני גיוסו לצה"ל עבד במשק חודשים אחדים, בענפי הרפת והשדה. שי גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות הוצב ביחידת חרמ"ש, ואחרי-כן השתלם בקורס מ"כים. בשנה האחרונה שירת בסגל של מחנה הטירונים. בתקופת שירותו הצבאי הצטיין בחוש טכני מפתיע. הוא הכיר כל בורג בנגמ"ש והיה בקי בכל תכונותיו ובמבנהו. הוא לא אהב את חיי הצבא, ולכן סירב לצאת לקורס קצינים, למרות בקשתם של הממונים עליו. יחד עם זאת היה גאה בהישגיו. הוא עמד יפה בכל האימונים הקשים ובמשימות המייגעות, בזכות כוח-הרצון החזק שלו. הוא זכה להערכת המפקדים, ורבים רצו בו. בכל תחום שעסק בו, ניסה תמיד לרדת לעומקם של דברים, התעניין בעבודה ובחבריו החיילים, ועשה מעשיו בהתלהבות. כשהיה מדריך כיתה, נחשב המ"כ האהוב במחלקה, ואחד המדריכים הטובים בה. הוא השקיע עבודה ומסירות רבה בחניכיו בכל מחזור. בזכות מזגו הטוב, יושרו, גילוי לבו ויכולתו הרבה, אהבוהו חבריו, העריכוהו מפקדיו, וחייליו כיבדוהו וחיבבו אותו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף שי בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שנערך ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, נפגע שי ונהרג בהתקלות במארב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ רעים. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. קיבוצו והוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי חברים מתקופות חייו השונות על דמותו ועל אופיו של שי.
