מירילאשוילי, מרדכי-רחמים

בן הזקונים של חנה ומיכאל, שנקרא על שם דודו שנפטר בגיל צעיר. נולד ביום י"ד בסיוון תשמ"ב (5.6.1982) באשדוד, למשפחה בת שלושה ילדים. אח למרים ומשה. ילדותו ונערותו של מרדכי עברו עליו באשדוד. כתינוק היה שמנמן וחייכן, וכילד היה שובב וחמוד. הוא למד בבית הספר היסודי הממלכתי "מגינים", ובבית הספר התיכון "מקיף א'?", במסלול מוגבר למחשבים ותורה שבעל-פה. את לימודיו סיים בהצלחה, עם בגרות מלאה. מרדכי היה אהוב על המורים ובלט כתלמיד דתי בבית ספר חילוני, שהסתדר יפה ואף סחף אחרים בעקבותיו. רוב חבריו נהגו לקרוא לו מוטי כשם חיבה. הוא היה פעיל חברתית בבית הספר, השתתף במופעים שהתקיימו בו, ולקח חלק פעיל בהתקנות הטכניות שהיו קשורות אליהם, בעיקר בחשמל. בבד בבד עם לימודיו שימש מדריך צעיר (מד"צ) במתנ"ס "נווה יהונתן". חניכיו כתבו לו יומן שלם שהביע את אהבתם הרבה אליו. מוטי היה בחור חסון ונאה ובעל עיניים בורקות. הוא ניחן בחוש הומור מפותח, תמיד היה מוקף בחברים, אהב לצחוק, וכמובן התמחה בלהצחיק את הסובבים אותו. צניעותו הייתה ידועה ברבים כמו גם סבלנותו וטוב לבו. בכל אשר עשה הצטיין, ובכל מקום שבו דרכה כף רגלו השאיר רושם חיובי. בשעות הפנאי אהב מוטי מאוד לעסוק בספורט, ובלט בכל ענף שלקח בו חלק. הוא היה מיומן בעבודות הבית ואהב לבשל. היו למוטי ידי זהב, ואת כל שהתקלקל בבית תמיד הצליח לתקן. ידיו הטובות התבטאו גם בכישרון גרפי, ובעת שירותו הצבאי עיצב את סמל יחידתו ואת סמליהן של יחידות נוספות בצה"ל. מרדכי אהב מאוד את החיים ואהב לשיר ולרקוד. הוא היה קשור מאוד לבני משפחתו, א?תם היה לו קשר חם ואוהב. הודות למעלותיו הרבות ולצניעותו זכה להערצה של כל דמות אשר הכירה אותו. בסוף לימודיו בתיכון נכתב עליו בספר המחזור: "מוטי בחור חזק, גדול אך עדין, בציור את כישוריו מפגין. להצחיק יודע את כולם, אחלה גבר הכי שבעולם." חברים רבים כתבו למוטי זיכרונות, אולי יותר מאשר לכל אחד אחר. בסוף חודש יולי 2000 התגייס מוטי לצה"ל והוצב לחיל ההנדסה. למן הטירונות ובמהלך שירותו הצבאי מילא מגוון תפקידים. הוא סיים קורס מ"כים וקורס קצינים של הנדסה קרבית; תקופה מסוימת שירת בחטיבת אפרים כמפקד מחלקת הנדסה, ולאחר מכן הוצב כסגן מפקד פלוגת צמ"ה באיו"ש. תפקידו האחרון היה קצין הנדסה של החטיבה המרחבית "מכבים". מוטי הצטיין בכל תפקידיו והיה עמוד התווך של יחידתו. בקיץ 2003 החל את שירותו בצבא הקבע. מוטי המעיט לספר להוריו על הפעולות הצבאיות שבהן השתתף, כדי שלא להדאיגם. בשבתות שבהן היה חוזר מהצבא הביתה נהג לעזור למשפחתו בעסק המשפחתי. מרדכי היה בעל כישורים של מנהיגות, ארגון וניהול, בעל מוסר עבודה גבוה, חרוץ ועצמאי, ובעל משמעת עצמית. הוא היה לוחם מעולה וקצין למופת שביצע את משימותיו במסירות ובמקצועיות. הוא נהג בחייליו ברגישות יוצאת דופן, ודאג להם כאב. בזכות הטיפול בהם, השתלבו החיילים הבודדים והחיילים הבעייתיים ביחידה, ורבים מהם המשיכו לשרת בתפקידי פיקוד. מרדכי אף דאג לסביבתם הפיזית של חייליו וארגן להם בבסיס, בין השאר, עציצים ומכשיר טלוויזיה. מוטי, שהאמין בצדקת הדרך, הקרין תחושת ביטחון על הסובבים אותו. הוא היה מסור לעבודה, כמו גם למשפחה, ואהב לסייע בכל עת שנתבקש. עמיתיו ופיקודיו ראו בו דמות נערצת וראויה לחיקוי והכול ביקשו את קרבתו. חייו של מוטי נגדעו במהירות ובאופן בלתי נתפס. מיד לאחר חגיגת הנישואין של אחיו הלך לבדיקה, היות שלא חש בטוב. בדרכו הביתה התקשר הרופא הצבאי והזעיקו לבית החולים "קפלן". ביום המחרת הועבר מוטי לבית חולים "שיבא" שבתל השומר. לאחר ימים מספר התברר שמוטי סובל מווירוס שגורם למחלה נדירה – אנמיה אפלסטית. לאחר חודשיים וחצי, ביום כ"ח בטבת תשס"ה (9.1.2005), נפטר מוטי והוא בן עשרים ושתיים וחצי. מרדכי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הוא הותיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן