מירון, יוסף (יוסי)

בן אברהם-דוד וטולה. נולד ביום ד' בכסלו תש"א (4.12.1940) בירושלים. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר 'גמנסיה רחביה' שבירושלים ובבית-הספר 'יהלום' שברמת-גן. אחרי-כן התחיל את לימודיו התיכוניים בבית-הספר 'אהל-שם' שברמת-גן, ואת שתי שנות-לימודיו האחרונות השלים בפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. יוסי התייתם מאמו, כשהיה בן עשר. כשהיה בן 12, עבר עם משפחתו לרמת-גן. בירושלים היה חניך בתנועת 'הצופים', ברמת-גן הצטרף לתנועת הנוער 'הנוער העובד והלומד', כשהיה בן 13. יוסי גויס לצה"ל בשלהי יולי 1958 והוצב לחיל הרגלים. יוסי השתלם בקורס-מ"כים, סיים קורס-צניחה וסיים בהצטיינות קורס קציני-חי"ר. בתום שירותו הצבאי נקרא יוסי למשכי שירות-מילואים פעיל, במהלכם השתלם בקורסים לקציני-חרמ"ש, למפקדי-פלוגה בשריון וכן השתלם באימון לטיהור ופינוי. עם הצטרפותו לכוחות המילואים הוצב יוסי לחיל השריון. במרוצת הזמן מונה יוסי לתפקידים מגוונים, בתחילה היה מ"מ חרמ"ש, אחרי-כן מפקד-פלוגה ומפקד-חרמ"ש. בעלותו בסולם הדרגות הוענקה לו דרגת רס"נ. מפקדיו העריכוהו כתכליתי ומהימן, איש-ביצוע הדבק במטרה, מפקד שאינו איש-פשרות אך הגון בדרכו ומחושב בשיקוליו. בתום שירותו הסדיר פנה יוסי ללימודים גבוהים בטכניון. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, במגמה של הנדסת-בניין, והצטרף לפרקי-זמן מסוימים למשרדי מהנדסים שונים. לבסוף מצא את מקומו המקצועי כמהנדס ראשי בחברת 'אשטרום'. הוא נשא לאישה את תמר, ונולדו להם שלושה ילדים – טל, יעל וגלית. ביום ו' באב תשל"ד (25.7.1974) נפגע יוסף בסיני, בציר אילת-שארם, ונפל בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, שלושה ילדים ואב. קטע מדברי ההספד של אל"מ רמי, מפקדו של יוסי בלחמת-יוה"כ: "יוסי נטל חלק במלחמת ששת-הימים ובמלחמת-יוה"כ – בשתיהן נלחם בקרבות קשים ומרים, ויכול להן. במלחמת ששת-הימים קיבל את הפיקוד על הפלוגה תוך-כדי-קרב, לאחר שהמ"פ נפגע, והוא אז מ"מ צעיר. אני מכירו היטב. הוא היה תחת פיקודי בשנים האחרונות בכל התעסוקות המבצעיות ובמלחמת-יוה"כ. קצין בעל ידע מקצועי, אחראי מאוד, מסור, הגון, שקט, קר ואמיץ בשעת קרב. היה מקובל כמפקד קשוח שדרש רבות מעצמו ומפקודיו, ולעתים הגיע לעימות עם חייליו. אולם, מיד לאחר הקרב הראשון התגלה לפקודיו כי הקשיחות והדרישה לביצוע מושלם הצילו חיי אדם ותרמו ליכולת-ביצוע גבוהה של הפלוגה. אינני בטוח שחייליו ידעו כמה דאג לחיילי פלוגתו. הוא נלחם למענם לשיפור התנאים, להקלות, לחופשות, להתחשבות בבעיות אישיות, אני יודע את דאגתו לביקור משפחתו החללים של פלוגתו. היתה זו דאגה כמעט אבהית. כזה היה יוסי. ואני מאחל לצה"ל שמפקדיו יהיו כמותו. אני יכול להבטיח, בשמי ובשם כל פקודיו, כי נזכור אותו כמפקד שמוכנים ללכת אחריו באש ובמים".