בן ברוריה וחיים. נולד ברמת גן ביום ט"ו באייר תשמ"א (19.5.1981), אח לעידית. גיא היה תינוק גדול ובעל מבט חודרני, חייכני, שקט ונוח. בילדותו אהב להאזין לסיפורים אינספור פעמים, עד שידע לשננם בעל פה. ילדותו של גיא היתה מאושרת ושלווה, ואמו החליטה לטפל בו 'במשרה מלאה' במשך כל שנות ילדותו. בגיל שלוש צעד לראשונה לגנון. כבר ביום הראשון עצר כמאה מטר משער הגן ואמר: "אמא, לבד, לבד," ניתק את לפיתת ידה ונכנס לגן. הוא התמסר מיד ובשלמות לצעצועים ולמשחקים. בשעות אחר-הצהריים נהג לבלות בגן השעשועים שבקרבת ביתו ברמת גן. גיא אהב להשתעשע בנדנדות ולרדוף אחרי הכדור. בשנת 1986, כשהיה גיא בן חמש, עברה המשפחה להתגורר בהרצליה. בתחילה, לא אהב גיא את המעבר, אבל במשך הזמן הסתגל למקום החדש והתחבב על הגננות ועל הילדים האחרים. מגיל צעיר היה רגיש לניקיון, של בגדיו ושל סביבתו. באחד הימים ניסתה הגננת 'לגמול' את גיא מרגישותו לניקיון וללמדו שיעור בהסתגלות ובהשתלבות, וטבלה את ידיו הקטנות בקעריות של צבעי ידיים, בגוונים שונים. גיא הביע את מורת רוחו מבגדיו ומידיו המלוכלכות בבכי עז. בשנת 1987 החל גיא ללמוד בבית-הספר היסודי 'שז"ר' בהרצליה. הוא למד בכיתה יוקרתית משולבת, לאחר שעבר ראיון קליטה לכיתה. בכיתה ד' הזמין גיא ליום הולדתו את חבריו לסרט 'הסיפור שלא נגמר'. כבר אז למד גיא את המסר החינוכי של הסרט: תמיד יש לדעת להתמודד עם משברים מבלי לאבד תקווה – מסר שליווה את חייו. בגיל עשר קיבל את המחשב הראשון, שבילה במחיצתו זמן רב. בכיתה ו' כתב גיא עבודה שזכתה בהערכה רבה בנושא 'השפעת משחקי המחשב על הילדים'. מאז ניתב חיידק המחשבים את חייו. חברו גיא גבע מספר כי "עיסוקו העיקרי היה המחשב. החל במשחקי מחשב פשוטים עד תוכנות מסובכות ומתוחכמות. היה ברור שזה התחום שבו ירצה לעסוק גם בעתיד." מתנת בר-המצווה שלו היתה נסיעה לבית-ספר קיץ באסקוט שליד לונדון. לאחר כחודש חזר לביתו מלא חוויות ומתנות שימושיות. לעצמו לא קנה דבר, כי לטענתו נהנה וחווה שלל חוויות, שהיו המתנה הכי יפה שקיבל. בשנת 1993 עבר גיא לחטיבת-הביניים 'אורט יד גיורא' שבעירו. יהודית, מורתו, סיפרה כי נפלה בחלקה הזכות להיות מורתו של גיא, שהיה "ילד נפלא… עם עיניים עירניות וסקרניות, שהיה אהוב על כל חבריו לכיתה." בדרכו השקטה, ובשאפתנות להצליח בכל מעשיו, הצליח גיא במבחנים במתמטיקה ובאנגלית, והתקבל לכיתת התקשוב היוקרתית בבית-ספרו. לא היה מאושר ממנו. גיא השקיע זמן רב בלימודיו, ובשעות הפנאי נהג לנגן, או לבלות עם כלבו האהוב לאקי. לאחר שבע שנים של רעות עמוקה, נדרס הכלב לאקי למוות. הפרידה ממנו היתה קשה לגיא מאוד, ומאז הוא סירב לגדל כלב אחר, מחשש שייאלץ להיפרד שוב. לאחר שלוש שנות לימוד בחטיבת-הביניים בחר גיא להמשיך באותו בית-ספר, במגמת תכנון ותכנות מערכות מחשבים. מגיל חמש זכה גיא לחינוך מוזיקלי. הוא ניגן בפסנתר שמונה שנים, ורק מחמת לוח הזמנים הצפוף של מגמת המחשבים זנח תחביב זה. בכיתה ה', במסגרת שיעור חברה, ניגן עם חברו, שניגן בכינור, בפני כיתתו. רותי המורה לפסנתר מספרת כי: "לא רק הנגינה עצמה עניינה אותו אלא גם תולדות חייהם של המלחינים, סוגי היצירות, מבנה היצירות וכל מה שקשור לתיאוריית המוסיקה… גיא היה בולט מאוד בסקרנותו, חוכמתו ורצינותו." אחת התכונות הבולטות של גיא היתה נדיבות לבו. תמיד נענה לכל חבריו כשאלה נזדקקו לו. גיא היה בעל חוש הומור מפותח וידע נרחב בתחומים רבים, כגון דת, חברה, היסטוריה ועוד. כחבר, ידע גיא להחמיא ולפרגן לכל חבריו. הוא היה בעל חוש אסתטי מפותח, וטביעת עין חדה בכל הנוגע לחזותו של האדם ולחזותו של מקום. כשהחל ללמוד בכיתה י"א נכווה גיא משמן רותח. בעקבות התאונה היה מאושפז שלושה שבועות במחלקת כוויות בבית-החולים בילינסון. גיא גילה בגרות, איפוק וגבורה רבה בהתמודדות עם הכווייה הקשה. הוא שמר על מצב-רוח טוב, והיה סבלני מאוד בכל תקופת הטיפולים הכואבים. למרות ההיעדרות הממושכת מן הלימודים הוא סיים את לימודיו בהצטיינות. מיכאל המורה למחשבים סיפר כי גיא היה "תלמיד הנחוש להצליח, משקיען, אחראי ונעים הליכות. תמיד התייחס ללימודים ברצינות וכיבד את המורים." גיא אהב לטייל, עם בני משפחה ועם חברים. בחופשת החגים בכיתה י' נסע עם משפחתו לבקר בירדן והתלהב במיוחד מפטרה ומהעיר ג'ראש. בנסיעה נוספת באותה שנה, לתורכיה, נהנה גיא מהשיט לאיים, מהשווקים הססגוניים ומהמסגד הגדול 'איה סופיה' שבאיסטנבול. בחופשה לפני שעלה לכיתה י"ב נסע גיא עם משפחתו לטיול מחוף-אל-חוף בארצות-הברית. הוא התרשם עמוקות מגובהם ועוצמתם של הבניינים, דוגמת בנייני התאומים בניו יורק, נהנה מפסל החירות ומשמורות הטבע באזור הברייס קניון, מהגייזרים ומעצי הסקויה הענקיים. הוא נהנה מאוד מהסיור באולפני 'יוניברסל' עתירי הפעלולים, והתלהב במיוחד מ'דיסנילנד'. גיא צמח והיה לנער גבוה 1.90) מטר) ודק. "במשך שנים ארוכות היינו שותפים במירוץ ההשמנה," מספרת אימו. "אני הכנתי, בישלתי, אפיתי ורקחתי, וגיא… אכל. הוא עשה מאמצים אדירים לעלות במשקלו… המאמצים שהשקיע בתחום האוכל, וגם בחדר הכושר, אכן הניבו פרי, וסוף-סוף עלה במשקל ונראה גברי ונאה." בחודש יולי 1999 התגייס גיא לצה"ל, ובמסגרת העתודה הטכנולוגית המשיך את לימודיו במכללת 'אורט הרמלין' בנתניה, במגמת מחשבים. כעבור שנה סיים את לימודיו בהצלחה, והוסמך כטכנאי מחשבים. בחודש מאי 2000 חזר לשירות סדיר בחיל-המודיעין ושובץ כטכנאי מערכות מחשב בבסיס היחידה במרכז הארץ. במשך שנת שירותו הראשונה עבר קורסים רבים בנושא תקשורת מחשבים ואף יצא לקורס הדרכה, שלאחריו זכה לרכז את מדור ההדרכה ביחידה שבה שירת. גיא אהב את התפקיד ששובץ בו, ונהג לציין שהתפקיד מעניין ומרתק אותו. על מסירותו הרבה לתפקיד ניתן היה ללמוד מהשעות הרבות שהקדיש למשימות, ומהשמחה שהיתה מלווה את ביצוען. מפקד היחידה שבה שירת גיא, אל"ם דורון, סיפר: "…גיא ביצע את תפקידו תוך הפגנת מקצועיות ומסירות רבה, אשר התבטאו הן בשעות הרבות שעבד, מעבר לשעות הפעילות, והן ברצינות וביעילות שבהן ביצע את עבודתו… גיא ייזכר כחייל איכותי, אשר נהג בנועם הליכות והיווה דוגמה לסובבים אותו, חייל אהוב על חבריו ומוערך מאוד על-ידי מפקדיו." כבר מהשנה הראשונה לשירותו בצה"ל החלה לבקוע מחדרו של גיא מוסיקה קלאסית. בחודש האחרון שלפני האסון, חזר לנגן בפסנתר במרץ רב, לשמחת הוריו, ובמיוחד לשמחת אמו, שנתמלאה גאווה רבה בשל כך. בשנתו השנייה בצבא, לא ניתן היה שלא להבחין בהתבגרותו הנפשית של גיא. הוא היה ער למצב החברתי במדינה, לפערים החברתיים והכלכליים בארץ, התעניין בנושאים סוציאליים וברעיונות מרקסיסטיים. חברו יובל מספר כי לגיא "היה ראש מהפכני. הוא חשב במונחים פילוסופיים לגבי הצורך לשנות את החברה. היה כועס על השחיתויות, על הפערים החברתיים." על רצינות חשיבתו העיד גם שם-העט שבחר לעצמו בהתכתבויותיו באינטרנט – 'אנרכוס'. בגרותו ורצינותו באו לידי ביטוי גם בצורת לבושו וחיצוניותו. מעולם לא נמשך אחרי אביזרים חיצוניים יוצאי דופן, ומותגים לא היו בתחום התעניינותו. החלום שלו ליום שאחרי השחרור לא היה טיול במזרח, אלא חופשה בת חודש באלסקה, מקום של שקט ונופי בראשית. "העדינות והרגישות שלו לא היו עוד מקור של חולשה,", מספרים הוריו. "עם הזמן למד לשלב את הרגישות והרוך הטבעיים שלו במראה הגברי. הוא הבין, כי דווקא התכונות הפנימיות היפות הן המקור האמיתי לעוצמה ולאופטימיות, כאבני יסוד עליהן בנה את עתידו כאדם בוגר ורגיש." גיא ויתר על יציאה לקורס קצינים כדי להמשיך לשרת ביחידתו המסווגת ובתפקידו המרתק. הוא חשב להמשיך ולהתקדם ולעשות חיל במקצועו. ביום כ"ו בניסן תשס"ב (7.4.2002) נפל גיא בעת מילוי תפקידו, בתאונת-דרכים שאירעה במחלף קיסריה, והוא בן עשרים-ואחת. לאחר מותו הועלה גיא לדרגת רב-סמל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר אחריו הורים ואחות. בני המשפחה הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה קורות חייו של גיא, תמונות, הספדים ומכתבים שנכתבו בידי בני משפחה, חברים ומפקדים. החוברת מסתיימת בדברי ההורים: "לנו, הוריו, לא נותר אלא להזדהות עם שורה משירו של אלי נצר 'טעם החיים': 'האיש הזה נתן טעם לחיינו… והאיש הזה איננו'." משפחתו הקימה לזכרו אתר באינטרנט שכתובתו: www.gmeiroz.com
