מינצר, נדב

בן רותי ויואל. נולד ביום י"ח בטבת תשל"א (15.1.1971) במרחביה. ילד פעיל וסקרן לגבי כל הסובב אותו. את שלושת האחים שנולדו אחריו קיבל בחום ובאהבה. נדב למד בבית-הספר היסודי במרחביה והמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון המקיף "עמקים-תבור" שבקיבוץ מזרע. מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מעולמו של נדב. הוא הפליא לנגן בסקסופון, חליל ופסנתר ואהב לשיר – בליווי גיטרה ועם אחרים. נדב אהב את הלימודים ואת חיי החברה שבפנימיית בית-הספר במזרע והפך לדמות המרכזית בחגים ובמסיבות. כאשר היה עולה על הבמה ומופיע – לבד ועם חברים – או כאשר הנחה ערבים ומסיבות – מיד גאו קולות הצחוק והשמחה שבקהל ואותם אירועים נחרתו היטב בזיכרון. נדב היה חניך ומדריך בתנועת "השומר הצעיר" ואת שנת י"ג שלפני הגיוס עשה כמדריך בטבריה. הוא אהב מאוד לטייל, ובעיקר אהב את המדבר. השקט של סיני ואופיים של יושביו התאימו לנפשו הפילוסופית, ובהיותו צלם מוכשר נותרו בעיזבונו תמונות רבות של נופים ואנשים שצילם במסעותיו. בסוף חודש אוגוסט 1990 התגייס נדב לצה"ל והודות לנתוניו הגבוהים התקבל לקורס טיס של חיל האוויר. גם בתקופה זו, שהתאפיינה בלימודים אינטנסיביים ובאימוני טיסה אינסופיים, המשיך להנחות מסיבות ומפגשים, לשמור על מצב רוח מרומם ולנגן בסקסופון, הכלי אותו כל כך אהב. במהלך שירותו הצבאי נסע לארצות-הברית לצורך אימונים בסימולטור, ולא ויתר על ביקור בבירת הג'אז ניו-אורלינס. צילומי השחור-לבן האותנטיים של נגני הג'אז השחורים ברחובות ניו-אורלינס, הם מהיפים ביותר שהשאיר אחריו. נדב סיים את קורס הטיס כנווט, ולמרות אכזבתו שלא סיים כטייס קרב התמסר לתפקידו החדש, למד אותו ואף תרם מחשיבתו המקורית כאשר עבד במרכז המבצעים במפקדה התת-קרקעית של חיל האוויר ("הבור"). אהבת הטיולים של נדב וחוש ההרפתקנות שלו לא פגו גם כעת וכאשר יצא לחופשה בת חודש, בחר לעשות אותה בקטמנדו שבנפאל, משם שב עמוס חוויות וצילומים מרהיבים. בקיץ 1997, לאחר שבע שנות שירות כקצין בקבע, נרשם נדב לתכנית "אופק" – תכנית המשלבת שירות צבאי ולימודים. בטרם ניגש לביצוע התכנית החליט ליטול פסק זמן ולצאת לטיול בן שנה בהודו. נדב התכונן היטב לטיול: הוא הקדיש זמן ללימוד הינדית בשגרירות הודו בישראל – מתוך כוונה להתקרב למקומיים וללמוד בדרך בלתי אמצעית על תרבותם; הוא למד את הגאוגרפיה של הודו, התעמק בנושאי התרבות והכלכלה, אסף מפות מדויקות עד כמה שניתן ומידע מחברים שטיילו שם, והמריא לדרכו. את הטיול התחיל בחבל לאדאק – אחד האזורים הגבוהים בצפון הודו, ומשם ירד ברגל לכיוון מנאלי. חלקים מהטיול עשה עם חברים, וחלקים אחרים לבדו. "אני רוצה ללמוד את ההבדל בין 'לבד' ל'בדידות'", כתב נדב להוריו. וכך, כאשר הוא לומד להסתדר לבד עם הטבע – להקים אוהל, לאפות סמפה ולשרוד בקור – טייל כשלושה חודשים. בהגיעו למנאלי עמד החורף בפתח ומעברי ההרים עמדו להיסגר מפאת השלג. ביום 18.9.1997 התקשר נדב למשפחתו בפעם האחרונה. הוא סיפר כי הוא מרגיש מצוין והודיע כי הוא עומד לצאת ל"טרק" בן שלושה שבועות באזור עמק הקולו – חבל ארץ נטול אמצעי תקשורת – וכי יטלפן כשישוב משם. כאשר עברו שלושה שבועות ונדב לא יצר קשר, החלו החששות לקנן, ומשפחתו החלה לחפשו. משלחת חיפושים יצאה לצפון הודו ומצאה את הסרטים שנדב צילם ב"גסט האוז" האחרון בו התארח ושאליו התכוון לשוב – אולם אלה לא הותירו כל רמז לאן נעלם. רק לאחר כשנה וחצי של חיפושים נמצאו עקבותיו של נדב, לא הרחק מהמסלול אליו יצא. נדב נפל בסביבות יום כ"ט באלול תשנ"ז (1.10.1997) והוא בן עשרים ושש. שרידי גופתו הוטסו לארץ והוא הובא למנוחת עולמים בקיבוצו, מרחביה, מעל הנוף המרהיב של עמק יזרעאל. הותיר הורים, שלושה אחים – אורי, יניב ויותם ואחות – שירה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. טיולו האחרון של נדב תועד במאות תמונות ואלבומים בהם אפשר להבחין במפגשים המרתקים שחווה ובנקודת המבט המיוחדת שלו. כאשר צילם אנשים – נדמה כאילו הצילום נעשה בידי בן משפחה, כאילו האנשים המצולמים מכירים את נדב – ונדב אותם. משפחתו של נדב הקימה את "גן נדב" במרחביה. מתארים הוריו: "זהו מקום קסום בחלק מהחפיר שמקיף את 'הגבעה' שנבנתה על גבי מבצר צלבני. הוואדי מכיל זיכרונות של ילדות ומלחמה (שני מקלטים שנבנו בשנת 1948 תוחמים את הגן ממערב), של משחקי ילדים – ופחד. אנחנו רואים בגן הזה את המשך החיים שנדב יכול היה לחיות, ואת המשך החיים שנדב היה רוצה שאנחנו נחיה. לעולם תהיה אתנו".