מינץ, אבי (אברהם)

אבי, בן חנה ויקותיאל, נולד ביום כ' בטבת תשי"ב (18.1.1952) במגדיאל. משפחתו, מראשוני מגדיאל וממייסדיה, הייתה משפחת איכרים, שבביתה ספג את אהבת האדמה, וזו נטבעה עמוק בדמו. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר הממלכתי במגדיאל, ואחר כך המשיך בלימודים התיכוניים בבית-הספר על-שם עמי אסף בבית ברל. הוא היה חבר ב"מכבי הצעיר" וב"הפועל", והשתתף בכל פעולות הגדנ"ע בבית-ספרו. אך את עיקר הבילוי מצא בשדות, במשק ובפרדסים. נזכרת בת-דודתו, טלי: "הוא היה מסתובב בין הצינורות והברזים, מעביר צינורות, משקה את השדות ובודק כל פרי אם כבר בשל. מאבי נדף תמיד ריח פרדסים משכר – שם הרגיש עצמו טוב מכל". בחברה היה מסתגר במיקצת, אך רכש לבבות בפשטותו הנפלאה ובתמימותו. מיודעיו הכירוהו כנער ביישן וצנוע, ואהבוהו בשל תכונותיו אלו. "אבי אפילו לא ידע כמה הוא אהוב על חבריו", אמר אחיו. "הוא היה כל-כך ביישן, שלא העריך את עצמת החן הטבוע בביישנותו". אבי גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1970, ולפי בקשתו הוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו השתלם בקורס למקצועות טנק, בקורס טען-קשר, בקורס מש"קי טנק ובקורס מפקדי טנקים. סיפר אחיו יואל: "יומו הגדול של אבי היה יום קבלת הטנק. הוא היה מאושר בתפקידו, ושלא כשאר חבריו, מעולם לא התאונן על תנאי השדה הקשים וקיבל הכל באהבה, כמצווה מקודשת, שיש למלאותה על הצד הטוב ביותר". בראשית אוגוסט 1973, חודשיים לפני שפרצה המלחמה, סיים את שירות החובה. אבי שוחרר והוצב ביחידת מילואים ומיד שב אל אהבתו הראשונה – האדמה. הוא החליט ללמוד טכנאות הדרים בבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל". את לימודיו החל בספטמבר 1973, אך לא הספיק להגשים את חלומו ולבנות לו משק משלו. במלחמת יום-הכיפורים שירת כמפקד טנק בחזית סיני. כשפרצה המלחמה לא חיכה לצו-הקריאה ומיהר להצטרף ליחידתו. במשך כל יום השבעה באוקטובר נסע בדרך ליחידתו. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נפגע הטנק שלו ואבי נפל בקרבות הבלימה באזור "חמוטל". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במגדיאל. השאיר אחריו אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אבי היה חייל וחבר למופת. ביחידה התגלה כאחד ממפקדי הטנקים המוכשרים והמסורים ביותר;" כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "אבי היה חייל מצוין וחבר נאמן. הוא היה אהוב על הכל".