רחל, בתם של מרים וצבי, נולדה ביום י' בסיוון תרע"ח (21.5.1918) בליטא, בעיר קיברטי – עיר קטנה ומרכז נפה בקרבת הגבול הפרוסי. קיבלה חינוך דתי ולמדה עברית. למדה בבית ספר תיכון בעירה. ערב מלחמת העולם השנייה סופחה ליטא לברית המועצות. כעבור פחות משנתיים, ביוני 1941, כבשו הגרמנים את ליטא במסגרת מלחמתם בברית המועצות. מיד לאחר מכן החלו התפרעויות של הליטאים ורדיפת יהודים וכל מי שנחשדו בקומוניזם. גם בעיר קיברטי רבו המהומות. גברים ונערים רבים נרצחו, האחרים רוכזו ואחרי חודש הועברו לגטו סמוך. באוגוסט 1941 הועברו היהודים לגטו קובנה. בסתיו 1943 הוסב הגטו למחנה ריכוז. כ-4,000 איש הועברו למחנות עבודה באזור ועוד כ-2,000 לאסטוניה. ב-27 במרס 1944 בוצעה אקציה שבמהלכה נרצחו ילדים וזקנים. ב-8 ביולי 1944 חוסל מחנה קובנה, והנותרים הועברו למחנות הריכוז דכאו ושטוטהוף. על פי הידוע הושמדה כל משפחתה של רחל בשנת 1941, לאחר הכיבוש הגרמני. היא עצמה הועברה, ביום 22 באוגוסט 1941, לגטו קובנה, והייתה כלואה בו במשך כשלוש שנים. עם פינוי הגטו התגלגלה רחל בין מחנות עבודה נאציים, התנסתה במצוקות קיום חמורות ואף על פי כן הצליחה לשרוד. ביום 19 בינואר 1945 שחרר הצבא הסובייטי את המחנה בו שהתה, ליד טורן. עם השחרור עברה רחל לחיות בקהילה יהודית על אדמת פולין. שם מצאה את דרכה לתנועת הנוער הדתי "בני עקיבא" והחלה להגות ברעיון העלייה לארץ. בלודז' הצטרפה לקיבוץ "תורה ועבודה", משם עברה לקרקוב ולשלזיה עילית, החלה להורות בבית ספר עברי ואף נתנה שיעורים לחברי הקיבוץ. כשהחלה תנועת "הבריחה" לצבור תאוצה הצטרפה רחל לנודדים. במסגרת "הבריחה" עזבו את מקום מושבם כ-250,000 ניצולי שואה, בעיקר ממזרח אירופה, ונעו למחנות העקורים בארצות המערב (גרמניה, אוסטריה ואיטליה), משם ביקשו להגיע לנמלי יציאה שמהם יוכלו להפליג לארץ ישראל. רחל עברה דרך גרמניה וצרפת, עד שהעפילה לארץ מנמל בקאר ביוגוסלביה ביום 26 בנובמבר 1946 באונייה "רפיח". על האונייה, שנרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה" ביוון, היו 785 מעפילים מארצות מזרח אירופה. בלב ים, לא רחוק מחופי ארץ ישראל, נקלעה הספינה לסערה, עלתה על שרטון ובתוך כשעה טבעה. שמונה מהמעפילים נספו, היתר שחו ומצאו מחסה בחוף שומם. מטוס בריטי שהגיח כעבור שלושה ימים הצניח לעברם מזון וציוד, אחריו הגיעה משחתת יוונית לחלץ את צוות הספינה ובעקבותיה הגיעו משחתות בריטיות מהארץ, שהעבירו את המעפילים הבלתי ליגליים למחנות מעצר בקפריסין. באי הגירוש שהתה רחל כשמונה חודשים. היא לא ביטלה את זמנה ושימשה כמורה לבני הנוער ולחברי הקיבוץ. אך גם כשהגיעה בשנית אל חופי הארץ לא יכלה לנשום לרווחה, שכן מיד נעצרה ונשלחה למחנה המעצר בעתלית. כעבור שבועות אחדים שוחררה רחל מהמעצר, ומיד הצטרפה לכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון. תוך זמן לא רב התערתה בחיי הקבוצה והחלה לטפל בילדי בית הספר. היא אף פגשה באיש ועמדה להינשא לו. על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה החלו ערביי הסביבה להתנכל ליישובי הגוש, ומאז היה המקום נתון בקרב ובמצור מתמשך, ואספקה הועברה אליו רק בשיירות או מהאוויר. כל מתיישבי הגוש הבוגרים, ורחל ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני", היא חטיבת "ירושלים" (חטיבה מספר 6). ה"הגנה" אף תגברה את גוש עציון בלוחמי חי"ש (חיל השדה) מירושלים ומהחי"ש הדתי בתל אביב. בנוסף, הועברו לאזור לוחמי פלמ"ח מחטיבת "הראל". עוד קודם להקמת המדינה ולסיום תקופת המנדט הבריטי פלשו לאזור יחידות חלוץ של צבא ירדן ("הלגיון הערבי"), ויחד עם ערביי הסביבה התקיפו שוב ושוב את יישובי הגוש ואת הדרכים אליהם מירושלים. בכל ימי שהותה שם ביצעה רחל תפקידים שונים בשקט ובדייקנות האופייניים לה, השתתפה בשמירה ובאימונים ונמנתה על כיתת החובשים. ההתקפה המכרעת על הגוש החלה ב-12 במאי 1948. למחרת, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקפו חיילי הלגיון הערבי את כפר עציון במלוא כוחם, והצליחו לכבוש את היישוב. מפקדת הכפר פעלה בבניין המנזר הגרמני, והערבים פוצצו את המקום וקברו את כל יושביו חיים. במקלט שתחת הבניין ישבו החובשות וביניהן רחל, שנקברו בפיצוץ הבניין. למעלה ממאה מלוחמי הכפר נפלו ביום זה, חלקם נרצחו לאחר כניעתם. למחרת, יום הכרזת המדינה, נכנעו שלושת היישובים האחרים בגוש עציון. הגוש חדל מלהתקיים, ושרידי מגיניו הלכו בשבי הירדני. רחל הייתה בת שלושים בנפלה. גופות הנופלים נותרו בשטח ירדן ושרידיהם נאספו במבצע מיוחד על ידי הרבנות הצבאית בשנת 1949, כשנה מתום הקרב. הם הובאו למנוחת עולמים בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949). החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
