יצחק, בנם בכורם של נורית ונג'י, נולד ביום כ"ב באדר א' תש"ח (8.3.1948) בבצרה שבעירק, ועלה ארצה עם הוריו ואחיו בשנת 1951. משפחת מינא השתקעה בבאר שבע ויצחק למד תחילה בבית-הספר היסודי "חזון עובדיה", והשלים את חוק לימודיו היסודיים בבית-הספר "סיני" שבעיר. אחרי כן המשיך בלימודים על-יסודיים במגמה הריאלית בבית-הספר התיכון-דתי מקיף ב' בבאר-שבע. בקיץ תשכ"ה עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. בגיל צעיר התגלה יצחק כילד אחראי ורציני. תלמיד שקדן היה והתחבב עד מהרה על מוריו ועל חבריו לספסל הלימודים. עניין מיוחד היה לו במתמטיקה, ואחיו מספרים, שגם בשעות הפנאי עסק בפתירת בעיות בחשבון. לא בבעיות מתמטיות קלות מצא עניין, כי אם בשאלות מסובכות, שדרשו מאמץ שכלי וריכוז. חובב ספורט היה ואהב במיוחד לשחק בכדורסל. בנאמנות של אוהד מסור עקב אחר משחקיה של קבוצת הכדורגל "הפועל" באר שבע, ועשה ככל אשר יכול כדי לא להחמיץ אף אחד ממשחקיה. כשבגר איציק והיה לעלם גבה קומה ויפה תואר, שאפו שבעת אחיו להידמות לו. סיפר אחד מהם: "איציק היה תכליתי ונמרץ. הוא הישרה ביטחון רב על הסובבים אותו. הוא התעניין בכנות במצב חבריו ודאג לבני המשפחה. לבו פעם ברכות, וגם כשהיה נדלק בחמת זעם, ידע כיצד להירגע ולהנמיך את קולו. איציק היה עלם יפהפה – תמיר, בעל עיני תכלת ושיער מקורזל. הוא אהב את החיים וידע שיושר, הגינות ונכונות לתת, הם יסודות הקיום". יצחק גויס לצה"ל בראשית פברואר 1966 ולאחר הטירונות התנדב לחיל הצנחנים. הוא השתלם בקורס צניחה והוסמך לענוד "כנפי צנחן", אך לא הסתפק בהישג זה ובחר להשתלם בקורס מ"כים ובקורס קציני חיל רגלים. חייל מעולה היה איציק, השתתף בפעולת "סמוע" ונלחם באומץ לב במלחמת ששת הימים. על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". הוא היה קצין טוב ואדם טוב. כמפקד דאג לאנשיו והקפיד למלא את תפקידו בשלמות, וכאדם היה ישר בתכלית ורודף צדק ואמת. בפברואר 1969 סיים סגן יצחק את שירות החובה שלו ונרשם ללימודים על-תיכוניים בשלוחת הטכניון שבבירת הנגב. מפאת תקופות שירות מילואים רבות החליט, בתום שנת הלימודים הראשונה, להתנדב לפעילות ביטחונית בחוץ-לארץ, במסגרת משרד הביטחון. באחת הטיסות אל מעבר לים הכיר יצחק את מגי, בת שוויצריה. חצי שנה אחר כך, בנובמבר 1971, עלתה מגי ארצה כעולה חדשה והשניים נישאו בתל אביב. יצחק עבד כמנהל מכירות בסוכנות "פולקסוואגן" בתל אביב והקים את ביתו בגבעתיים. סיפרה מגי: "הסתגלתי לחיי הארץ בקלות, משום שאיציק היה לצידי, סייע לי והדביק אותי בהתלהבותו האידיאליסטית. איציק אהב את ישראל כאילו היא חלק ממנו. גם אותי הצליח להפוך לפטריוטית מסורה". כחודש ימים לאחר נישואיו, במאי 1972, נקרא איציק שוב לשירות מילואים ואז יצא להשתלם בקורס לקציני סיור. בתום הקורס הוצב יחד עם כמה קצינים מעולים מחיל הצנחנים ביחידת סיור מובחרת. "איציק אהב מאוד את היחידה החדשה", סיפר אחיו, יוסי. "כשקבעה ועדה רפואית, שיהא עליו לעזוב את היחידה מחמת דלקת עיניים קשה, מיאן איציק לקבל עליו את הדין ונאבק בעקשנות לזכות ברשות להישאר שם". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, היה איציק בבית הוריו בבאר שבע. הוא התקשר מיד עם היחידה שלו וכשבושש צו הקריאה להגיע, לבש את מדיו ויצא לדרך. איציק לחם בסיירת בחזית הצפון. שישה מבני משפחת מינא שירתו בצבא באותם ימים קשים, וכשגילה איציק בהמולת הקרב את אחיו הצעיר, ניסים, אי-שם בגולן, הייתה הפגישה בין האחים נרגשת מאוד. לאחר שוך הקרבות הועבר יצחק לחזית הדרום. ביום ו' בטבת תשל"ד (31.12.1973) נפל איציק בעת מילוי תפקידו, תוך כדי מרדף אחר חולית חיילי אויב בסיני. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. השאיר אחריו אישה הרה, אב, אם ושבעה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. בשלהי יולי 1974 נולדה בתו, אודליה. "היא אוהבת את החיים ואוהבת לצחוק ממש כמו אביה", סיפרה אמה מגי. לדברי אחיו לא היה איציק צריך לצאת למרדף זה, שכן לפני כן היה בסיור לילה. אך בעינים דומעות וחסרות שינה ביקש שיצרפוהו לכוח הרודף. והוא יצא לקרב שממנו לא שב. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "בנפול יצחק ז"ל אבדתם בן משפחה אהוב ואנחנו, חבריו ליחידה, אבדנו חבר יקר ומסור, שבחרפו נפשו למות העניק לעם את החיים ולישראל – את זכות הקיום".
