מימיס, זוהר
בן שלמה ורבקה. נולד ביום י"ג בתשרי תש"ג (24.9.1942) בחדרה. סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "אחד העם" בחדרה; לאחר-מכן למד שנה אחת בבית-ספר "אורט" אשר בנתניה. אז עבר לבית-הספר החקלאי בנהלל וסיים את לימודיו בו. הרושם הראשון שעשה היה בשקט שלו ובצניעותו. נחבא אל הכלים היה. במרוצת הזמן החל להתבלט ביחסו הכן והיפה לאדם, ולסביבה, לטבע ולחקלאות שהיתה קרובה ללבו, שכן מבית-חקלאים יצא. היה חובב טבע ואהב לטייל ולסייר בארץ וטיוליו אלה בה נתנו לו אושר רב בספגו מאווירתה ומנופה. אהבת-הטיולים היתה טבועה בדמו; כל שבת עוד בימי לימודיו היה יוצא לטיולים בלי מפה ובלי מצפן והיה מגיע למקום המיועד. כוח סבל מאין כמוהו היה לו וזה ניכר פעם בתחרות ריצה להקפת התבור כשנפל ונפצע ובכל זאת המשיך במירוץ והגיע בין הראשונים. כרוב חברי כיתתו הצטרף גם הוא לגרעין "לנגב", המיועד לרביבים, אף כי הוריו חכו לשובו אליהם למשקם. אולם הוא נמשך אל הקיבוץ ולבסוף היה לחבר קיבוץ רביבים שבנגב, כי את הנגב אהב בכל נפשו. באוקטובר 1960 גויס לצה"ל במסגרת נח"ל. אחרי תקופת-הטירונות עבר קורס מ"כ ונמצא כמפקד-כיתה בנח"ל מוצנח. מכאן יצא לקורס-קצינים ולאחריו שירת כקצין ביחידת-המיעוטים. תפקיד זה ביקש לעצמו כי האמין שבו יוכל לעשות משהו מיוחד. מן הסיור הראשון עם יחידה זו התרשם מאד עד לידי התלהבות אך לאחר-מכן באו גם אכזבות, כי מכל אדם תבע יושר מוחלט, אחריות כשלו. באחד מסיוריו לאורך הגבול קרוב להר-חברון הרגיש תוך כדי נסיעה במסתנן. אך הוא לא עצר את הרכב כדי להקים מהומה, קפץ מהקומנדקר ובעצמו "גמר את החשבון" עם המסתנן; על כך זכה לציון לשבח אשר עליו לא סיפר לאיש. אך במקרה נתגלה הדבר. בין שאר הדברים נודע דבר פעילותו בהעברת הבדואים, לאחר איזו פרשה עגומה של נקמת-דם, משפחות, משפחות על עדריהם, כשהוא ואנשיו ירדו מן הקומנדקר, הלכו ברגל והסיעו נשים, ילדים וגדיים. ושוב מעשה באשה שנקלעה יחידה לבסיס ונשארה ללון בו – וזוהר יושב ליד חדרה כל הלילה כדי למנוע ממנה פגיעה אפשרית. הוא לא יכול היה לשאת פגיעה כלשהי במישהו. הוא היה מתרגז על כל עול שנעשה. טוב-לב היה ומתחשב במצב הזולת עד כדי רחמים וסלחנות. בשירותו הצבאי הגיע לדרגת סגן. כאשר חתם על שירות-קבע לשנה חזר לנח"ל והיה מפקד ההיאחזות בבארותיים. הוא התחבב על פקודיו וקשר עמם קשרי-עבודה מעבר לתפקיד הצבאי. אחרי שנות שירותו הצבאי חזר זוהר לקיבוץ כי היה קשור למקום – לנגב. בשעות-הפנאי למד זואולוגיה וארכיאולוגיה. ובמיוחד התעניין בכל דבר הנוגע לידיעת-הארץ. גם אהבתו לפלחה היתה כבירה והתרגשותו בשעת עבודה היה כעושה עבודת-קודש. השתלם במדרשת רופין בשטחי החקלאות ובמכונות חקלאיות. היה יוצא לשירות-מילואים מדי פעם ועקב מלחמת ששת הימים נקרא שוב לדגל ועשה את ימי הכוננות מול רצועת-עזה ליד כרם שלום. גדודו נכנס לפעולה ביום הראשון של המלחמה והמשימה היתה לכבוש את הרצועה. לאחר שעזה נכבשה הועבר גדודו לגזרת רפיח וביום הששי לקרבות, הוא ב' בסיון תשכ"ז (10.6.1967), נערך סיור ממונע של מפקדים ברפיח ובסביבותיה לשם הכנת מיבצע טיהור הסביבה ואיסוף נשק במקום. הסיור עלה על מוקש וזוהר היה בין הנופלים. הניח אשה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת- עולמים בבית-הקברות בחדרה. "שניים ממשפחה", חוברת לזכרו ולזכר עודד שני הוצאה על-ידי קיבוץ רביבים. ב"הדרים", בטאון תלמידי בית-הספר "אחד-העם" הועלה זכרו. בספר "לנופלים", שהוציא קיבוצו לזכר בניו שנפלו במערכות תשכ"ז, הוקדש מדור לזכרו. בחוברת-הזכרון "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. ב"גוילי אש", כרך ד', ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.
