מימון, עמנואל

בן אסתר ויעקב, נולד ביום י"ז בתשרי תרפ"ח (13.10.1927) בירושלים. ילדותו היתה קשה ורצופת מחלות ודאגת הורים מסורים. לאחר שהתגבר על סבלות-ילדות אלה הלך והתפתח לילד מוכשר ביותר. היתה בו נטייה לכתיבה, לביטוי עצמי, ללימוד ולהעמקה. הוא הירבה בקריאת ספרים וספרות ישראל ודברי ימי ישראל השפיעו עליו השפעה רבה. לאחר שסיים בית-ספר יסודי נתקבל לבית-ספר תיכון של "הסתדרות העובדים" בירושלים. היה חבר בתנועת "המחנות העולים" ואחר-כך ב"תנועה המאוחדת". כחבר תנועה זו התקשר מנעוריו לחיי חלוציות והגשמה בארץ ולערכי ההגנה העברית. הוא בילה כל קיץ במחנות עבודה. לאחר שסיים את לימודיו עבר עם חבריו למשמר השרון, להכשרה מגויסת. בשנת 1946 נשברה רגלו בתאונת-עבודה וגם לאחר חודשי ריפוי לא חזרה לאיתנה. עם זאת הצטרף בחודש דצמבר 1946 לקבוצת פוריה בגליל התחתון, נעשה במהרה לאחד מעמודי התווך של הקבוצה והיה מסור לה ביותר. הוא התמסר ללימוד, השתלם במדעי-הטבע ובשפות והיה אורח קבוע ב"בית גורדון" בדגניה. עמנואל הירבה לכתוב ועשה זאת בכשרון, בהומור ובבקיאות במכמני הלשון. כן עסק בארכיאולוגיה של סביבות המקום וגם במטאורולוגיה. מלחמת-העצמאות מצאתהו עומד על משמרתו בקבוצתו. הסורים פלשו לעמק הירדן ביום 16.5.1948, השתלטו על כמה משלטים באזור, אך נבלמו על-ידי מערך כוחותינו בצמח. ב-18 במאי פתחו הסורים בהתקפה על צמח בסיוע ארטילריה וטנקים. כוחותינו לא עמדו בפני עוצמת ההתקפה הסורית, תחילה נפלה העיירה צמח ולבסוף גם תחנת המשטרה, והמגינים נסוגו תחת אש הסורים לעבר דגניה. עמנואל מילא תפקידו כקשר ועד הרגע האחרון לא סר מעמדתו. המלים האחרונות שקלטו ממכשיר-הקשר שלו היו: "הטנקים מתקרבים… המצב בכל רע…" עמנואל נפל בצמח ביום ט' באייר תש"ח (18.5.1948). גופתו לא זוהתה בין גופות החללים האחרים והוא הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות הצבאי בדגניה א'.