מימון (וסרמן), בנימין (“בני”)
בן נתן ובלה. נולד ביום כ"ו באלול תרפ"ו (5.9.1926) בליבאו אשר בלטביה ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1935. בני סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בקריית-מוצקין, אהב מוסיקה והרבה להאזין ליצירות קלאסיות. מנעוריו השתייך לאגודת הספורט "מכבי הצעיר", במסגרתה ערך טיולי לילה ברחבי הארץ, אך בעיקר נמשך לים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף עם חבריו לתנועת הנוער הימית "זבולון" ומאז בילה הרבה מזמנו בהפלגות לאורך חופי הארץ. לאחר כשנתיים ימים ב"זבולון" שבמהלכן התמחה בקורסים שונים הועלה לדרגת מדריך, והתבלט במיוחד כמפרשן מוכשר. בשנת 1941 המשיך בני בלימודיו ובשל אהבתו לים בחר בבית-הספר הימי בחיפה שם למד במגמת רדיו (מחזור ג'). במקביל, המשיך בפעילותו ב"זבולון". בלימודיו הצטיין לא משום שנהג "לדגור" על הספרים אלא בשל האינטליגנציה הטבעית שלו והודות לזיכרונו הנפלא. במזגו הנדיר בלטה הצנעה, אשר לעתים נראתה כבלתי-טבעית ואף מוגזמת – בשל הימנעותו מלהשתתף בפעילות ציבורית. בשנת 1944, בהיותו עדיין תלמיד, היה בין הראשונים להצטרף ל"הגנה". בני היה נוהג להסתלק מבית-הספר (באישורו הסודי של פרץ רוזנברג – המורה לרדיו), לכאורה ללא סיבה, ועורר את סקרנות חבריו. רק לאחר זמן נודע להם שהוא נבחר להישלח לקורסים השונים של הקשר ב"הגנה". לאחר שסיים בהצטיינות את לימודיו בבית-הספר הימי המשיך את דרכו ב"הגנה" והיה בין האחראים לקשר עם אוניות המעפילים אשר עשו ניסיונות לפרוץ את ההסגר על חופי הארץ. בני השתתף בהורדת מעפילים מהאוניות "חנה סנש" בחוף נהריה בשנת 1945, "פלמ"ח" בחוף תל-אביב בשנת 1946, ו"שבתאי לודז'ינסקי" בחוף ניצנה בשנת 1947. כן השתתף בעשרות "הורדות" אחרות שלא צלחו – מספינות שנתפסו על-ידי הצי הבריטי ושמעפיליהן נעצרו או גורשו. כהמשך טבעי לשירותו את המדינה שבדרך, כטכנאי וכאלחוטאי הבונה ומתחזק את מכשירי הקשר, גויס בני לצה"ל ושימש כקצין מן המניין בחיל הקשר. בני, שהיה בו שילוב נדיר של טכנאי, אלחוטאי, מצפין ומפענח, נשלח לכל מקום שהיה בו צורך – כולל לרודוס – שם התקיימו שיחות שביתת הנשק בשנת 1949. בשלהי שנת 1949 נישא לבת זוגו שוש, אלחוטאית מנהלל, אשר שירתה גם היא בבסיס חיל הקשר של אז בשרונה ("הקריה" של היום). בשנת 1952 חזר בני לאהבתו הראשונה – הים – ובהשפעתו של שוקה מקובר, קצין הקשר של חיל הים שהכיר בעת שירותם ב"הגנה", הצטרף לחיל הים. בשנת 1953 נשלח מטעם חיל הים ללימודי אלקטרוניקה בטכניון העברי בחיפה ובשנת 1957 הוסמך כמהנדס אלקטרוניקה. בתמורה למימון לימודיו התחייב לשרת בחיל הים שמונה שנים מעבר ללימודים. בני המשיך את שירותו בחיל הים בצנעה; את רוב זמנו הקדיש למעשים – ולא לתאוריות או לפוליטיקה. שאלת הדרגה והמעמד לא העסיקה אותו ורבים מחבריו סברו שגישתו נאיבית מדי והיא שמונעת ממנו ליהנות מפירות עשייתו. מי שהכירוהו מקרוב, ידעו שאושרו וסיפוקו נבעו ממקורות אחרים לגמרי; גאוותו של בני הייתה על משפחתו – ובעיקר על ילדיו: נפתלי, אבינעם ועידית. הוא מצא פורקן בתחביביו הרבים והמגוונים: מוסיקה קלאסית, נגינה באקורדיון, צילום (שכלל פיתוח והדפסת התמונות בעצמו), שיט במפרשיות ונגרות, אך מעל לכול היה בני חובב רדיו "4X4AC" – אות הקריאה השלישי בארץ. במסגרת שירותו ביצע מגוון תפקידים; בין היתר מונה למפקד בית-הספר לאלקטרוניקה של חיל הים בדרגת רב-סרן. בשנת 1964 נשלח בני עם משפחתו לאנגליה לשלוש שנים על מנת לפקח על שיפוצים ועל התקנת ציוד אלקטרוני מתקדם בשתי צוללות שנרכשו מהצי הבריטי – "לווייתן" ו"דקר". ה"לווייתן" חזרה בדחיפות ארצה בפרוץ מלחמת "ששת הימים" ואילו ה"דקר" השלימה את השיפוץ ואת הכשרת הצוות ותוכננה להפליג ארצה בתחילת 1968. בשל רגש האחריות והאהבה לים ביקש בני להצטרף לצוות ה"דקר" בהפלגתה ארצה ותכנן לנצל את הזמן כדי להכשיר את הצוות בהפעלת הציוד המיוחד שהתקין. לאחר מאמצים רבים ובתמיכת מפקד ה"דקר", רב-סרן יעקב רענן, הצליח לשכנע את הממונים עליו לצרפו לצוות הצוללת שיפליג לארץ. לצורך כך עבר מסלול הכשרה כפי שנדרש לעבור כל איש צוות בטרם הפלגה. ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968), בנתיב הים שבין גיברלטר לחיפה, נותק הקשר עם ה"דקר" ושוב לא נתחדש. הרבנות הראשית קבעה כי תאריך פטירתו של בנימין, שנפל בשעת מילוי תפקידו יחד עם שאר אנשי הצוות, הוא יום כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). הניח אישה ושלושה ילדים. כיוון שבנימין נמנה עם חברי הצוות הנעדרים, הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" בבית-העלמין הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. הוא נחשב לאחד הוותיקים בקציני החיל וזכה להערכתם של המפקדים. מפקד חיל הים כתב למשפחתו מכתב תנחומים שבו ציין את כישוריו של בני. בין היתר, כתב: "הוא שימש תמיד כדוגמה וכמופת של מפקד אשר איננו מטיל משימה על פקודיו שאיננו מוכן לבצעה בעצמו". עוד ציין מפקד חיל הים בסוף מכתבו כי בני היה "קצין מעולה, עשוי ללא חת, ודמותו הנעלה כמפקד תחנך את הדורות לעתיד לבוא של צוללני החיל". בספרו של ערן שורר "שישה ימים ב'דקר' ", הובאה רשימה עליו ופורסמה תמונתו. ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת "אח"י דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2,900 מטר מתחת לפני הים, בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.
