בן שולה ויעקב. נולד ביום ד' בשבט תשל"ג (7.1.1973) בגבעתיים, אח בכור לגולן ולי. אבי גדל והתחנך בעיר הולדתו, החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "רמים" וסיים בבית-הספר התיכון העיוני על שם ד. קלעי, במגמה הריאלית-פיסיקלית, כתלמיד מצטיין ובעל הישגים גבוהים מאוד. מגיל צעיר הצטייר אבי כאדם מלא מרץ ובעל שאיפות מרחיקות לכת, אדם בעל "ידי זהב", שעיטר וקישט את קירות בית-הספר התיכון, את ספר המחזור ואת במת המופעים של מסיבת הסיום שלו בבית-הספר התיכון. במחצית חודש אוגוסט 1991 התגייס אבי לצה"ל והתנדב לשירות קרבי כלוחם ביחידת "דוכיפת". בתום אימוני הטירונות יצא לקורס חובשים קרביים, שבסיומו השתלב ביחידה ועבר קורסים נוספים, ביניהם קורס צייני "עורב" וקורס נגמ"שים. בסיום המסלול יצא לקורס סמלים ומיד אחריו, במרץ 1993, יצא לקורס קצינים. הוא סיים את הקורס בהצלחה רבה, שב ליחידתו ובאוגוסט אותה שנה החל לפקד על מחלקת חי"ר. אבי פיקד כמ"מ במשך כל המסלול ולאות הערכה נשלח עם סיום תפקידו לטיול מ"פים באירופה. אבי המשיך בתפקידי הפיקוד, ובנובמבר 1994 התמנה לסמ"פ בפלוגה. לאחר ארבעה חודשים יצא לקורס מ"פים, הקורס האחרון שסיים. באוגוסט 1995 קיבל אבי אחריות על פלוגה בת חמש מחלקות, שכללה למעלה ממאתיים חיילים ומפקדים ב"דוכיפת". בחלק נכבד משירותו עסק בהדרכה ובפעילות מבצעית בשטחים. אבי יצא עם פלוגתו לתעסוקה מבצעית ברמאללה, תעסוקה שאמורה היתה להימשך ארבעה חודשים, עד לסוף המסלול. פלוגתו של אבי נחשבה לפלוגה מצטיינת, שזכתה בהישגים גבוהים במבחנים שעברה. באוגוסט 1994 הצטרף אבי לשורות צבא הקבע. מפקדיו ראו בו קצין מצטיין, אשר שאף לשלמות הביצוע בכל תפקיד שהוטל עליו והיה תמיד ראשון בדאגה לחייליו, עד לרגעיו האחרונים. אבי נפל בקרב ברמאללה, ביום י"ג בתשרי תשנ"ז (26.9.1996). בן עשרים ושלוש וחצי היה בנופלו. ביום 25.9.1996, פרצו מהומות ברמאללה בעקבות פתיחת מנהרת הכותל יום קודם לכן. במהלך התנגשויות אלימות עם שוטרים ואזרחים פלשתינים חמושים, שנעו לעבר מחסום עארק, במבואותיה הדרומיים של רמאללה, נפצעו שמונה חיילים. אבי, שהיה בכוח החילוץ, ראה שהחילוץ נמשך זמן רב ולכן, באמצעות שני ג'יפים, נכנס לשטח תחת אש כבדה וחילץ את החיילים הפצועים, שהיו לכודים למעלה משעתיים. על פעולת חילוץ זו זכה באות הערכה מהאלוף. למחרת, שוב נערך הגדוד. אבי פיקד על שבעה עשר חיילים, שהיו בעמדת תצפית במהלך כל הלילה בתל-א-נצבה (תל שולט הממוקם מערבית למחסום עארק). האירוע בו נהרג אבי, החל בתהלוכה של מאות מקומיים, שפרצו מחסום של המשטרה הפלשתינית, לכיוון השלוחה בה שכב הכוח בפיקודו של אבי. אבי פקד על חייליו לדלג למחסה ולהשיב אש למקורות הירי. אבי דאג שכל חייליו יתפסו מחסה ונותר אחרון. בעת שטיפס לתפוס מחסה, נפגע מכדור באבי העורקים ושכח לדאוג לעצמו, כי מעל לכל נתונה היתה דאגתו לחייליו. שני חובשים, שניסו לטפל בו, נפצעו ובמהלך הקרב נפצעו שני חיילים נוספים, שניסו לחלצו. החובשים שנפצעו נשכבו על אבי, כשהם מנסים לסוכך עליו בגופם, אך לרוע המזל, אבי כבר לא היה בין החיים. אבי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. לאחר נפילתו הועלה אבי לדרגת רב-סרן. בלכתו, הותיר אחריו הורים, אח ואחות. שנה וחצי לאחר נפילתו נפטר אביו, יעקב, באופן פתאומי, משברון לב ומהכאב העז שלא הצליח לשאת על כתפיו. משפחתו קיבלה תעודת הוקרה וכבוד, חתומה על ידי ראש אגף כוח אדם. בני המשפחה הנציחו את זכרו בהכנסת ספרייה תורנית לבית הכנסת "יוסף ג'יאון" באור יהודה. הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב למשפחה במכתב הניחומים: "אברהם שירת כמפקד פלוגה בגדוד 'דוכיפת' של עוצבת 'עקבות הברזל' בפיקוד המרכז, ותואר על ידי מפקדיו כקצין מצטיין, שהיה בעל יכולת ארגון ופיקוד וגילה רגישות לצורכי פקודיו. אברהם הפגין נחישות ואומץ לב, בעת שהוביל את הכוח במשימה". מפקד החטיבה, אלוף משנה אבי, ספד לאבי: "גדלת ביחידה מחייל ועד למפקד פלוגה. היית מקצוען אמיתי וכולם רצו אותך לידם. בנית פלוגה מצוינת, תכננת את טקס הסיום שייערך בעוד חודש ושלא תהיה נוכח בו". מפקד היחידה, סגן-אלוף משה, כתב למשפחה: "אבי פיקד על הקרב, כפי שביצע את תפקידו לאורך כל שירותו – ראשון להסתער, ראשון להשיב אש ומעל לכל, לדאוג לחייליו שלא ייפגעו. אבי ניחן בתפיסה מהירה וביכולת הארגון והסדר, שהתבטאו בפעולותיו. היה חבר וקצין למופת, שדאג תמיד לרווחת חייליו ושאף למצוינות. הישגיה של פלוגתו היו יוצאי דופן – תמיד במקום הראשון".
