שאול (שוליק), בן חנה ושמואל, נולד ביום כ"ג באלול תשי"ב (12.9.1952) ברמת-גן. כשהיה בן שמונה נסעה המשפחה לקולומביה שבדרום אמריקה, בגלל עבודתו של אביו, ושם המשיך ללמוד בבית-ספר יסודי יהודי. למרות האווירה החדשה, המשיכה המשפחה לשמור על קשר הדוק עם הארץ, ומפת ארצו הייתה תלויה תמיד בחדרו של שוליק – על פיה היה מתכנן טיולים וסיורים שיעשה בבוא היום. כשהיה בן שתים-עשרה חזרה המשפחה לארץ וקבעה את מושבה בכפר שמריהו, שם החל שוליק את לימודיו בבית-הספר המשותף "כפר שמריהו-רשפון" אז גם הצטרף לתנועת "הצופים", והגשים את תוכניותיו לגבי הטיולים בארץ. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-ספר בתל-אביב. על שוליק סיפרו הוריו: "משחר ילדותו הצטיין בחוש חובה ואחריות כלפי הסובבים אותו. קו זה באופיו היה עתיד להתפתח ולהטביע את חותמו על מערכת יחסיו עם הסביבה. כשהיה בחו"ל חש מחנק. עם זאת ידע לייצג את שמה ורוחה של ארצו בפני חבריו לכיתה, וביניהם רבים אשר למדו להעריך את המדינה הקטנה, באמצעותו של הנער החביב עליהם". סיפרו עליו חבריו: "שאול היה דמות חיונית ומלאת חיים. הוא עצמו היה חבר למופת. תמיד גילה התעניינות בזולת ונתן לך להרגיש, שרוצים בך, שאתה חשוב. הוא היה בחור שקט מטבעו, לא מן הטיפוסים שמפטפטים הרבה בחברה. הוא ידע לצחוק מבדיחות ולנהוג כמו אחד מכולם, אך למעשה היה מופנם מאוד. את רגשותיו ואת דעותיו שמר לעצמו. אהב לטייל, לטפס בהרים, לטפס על מגדלי מים. הייתה לו יכולת התבטאות רגשית עזה". שאול גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971 והתנדב לחיל הצנחנים. במסגרת שירותו השתלם בקורס מ"כים, בקורס מ"כ רובאי, בקורס צניחה, בקורס קציני חי"ר ובקורס קומנדו. על טיבו של שאול אפשר ללמוד מדברי חבריו, מפקדים וחיילים. סיפר יורם: "מילר דרש מהמ"כים הרבה. אנחנו עבדנו וביצענו כל משימה שהטיל עלינו, אף שלפעמים זה נראה לנו מוגזם. מילר ידע להתנהג אתנו יפה, אם כי תמיד שמר על מחיצה כלשהי. הוא ידע לחייך כשהיה מגיע, ולעמוד על דרישותיו עד הסוף. בשביל הפלוגה היה מוכן לתת הכל". סיפר דוד: הוא היה גבוה, יפה מראה, ממושקף. הוא צעד אתי מהטירונות ועד יום מותו. הוא לימד אותי להיות חייל ויותר מזאת – להיות צנחן. רוב הזמן היה חביב אלינו. הבין אותנו וניסה לעזור בפיתרון בעיות. בעיקר היה בעל סבלנות רבה. במחלקה אהבנו אותו ולא היינו מוכנים שיביאו לנו קצין אחר, אם כי היה קפדן לא קטן. הוא דרש רמה, ואנחנו נענינו. ניתן היה לראות שהוא גאה במחלקתו. ואכן, המחלקה זכתה לכל התשבחות על ביצועיה באימונים. אחרי מילר היינו מוכנים ללכת באש ובמים". סיפר חבר אחר: "שולי היה מעריץ נלהב ושרוף של הצנחנים. כשיצא לקורסים פחד כל הזמן שלא יחזירו אותו לגדוד. הוא היה המאושר באדם כששב לגדוד, וסבל קשות ממצפונו כשהיה צריך להפעיל את סמכויותיו, לפעמים הלא-נעימות, כקצין. בשבתות היה מהלך אבל וחפוי ראש, כולו צער ורחמים על חייל, שהיה נאלץ להשאירו בריתוק מחנה. יחד עם זאת לא ויתר על עונש כשזה היה מגיע. הוא דרש משמעת ברזל כדי להוציא מהחיילים את המקסימום. בשבילי שאול היה בחור שקט ומופנם, את מחשבותיו שמר לעצמו והשתפך בהזדמנויות נדירות בלבד. חבר טוב היה ומארח מעולה. תמיד נהגנו להתכנס אצלו והיה נעים. שאול לא היה מן הדברנים וגם לא סחב את העגלה החברתית שלנו, אך היה הגלגל הטוב ביותר שלה והנאמן לה ביותר". מלחמת יום-הכיפורים מצאה אותו ואת יחידתו בראס סודר שבסיני. שאול הסביר לחיילים כי "די עם העליזות, עכשיו יש לעשות עבודה קטנה: צריך להחזיר את המצרים לצד השני". עם "העבודה הקטנה", שהייתה רבה למדי לגבי היחידה הלוחמת, המשיכו החיילים לשמור על מורל גבוה ועל רוח עליזה. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), בהסתערות היחידה על "החווה הסינית", נפגע שוליק ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "שאול הוגדר כקצין טוב, נמרץ, שקול, מסור ואהוד".
