מילר, דוד
בן אסתר ואלכסנדר, נולד ביום ה' באלול תרצ"א (18.8.1931) בעיר קאפושוור שבדרום-מערב הונגריה. (דויד נקרא אצ'י בהונגרית, כינוי-חיבה לאח הקטן או הצעיר במשפחה). בשנת 1939 עלה עם הוריו ארצה. אחרי שסיים חמש כיתות תיכוניות בבית-הספר "מעלה" בירושלים, הצטרף להכשרת "הנוער העובד" שיצאה לכנרת. בעבודה החקלאית ראה ייעוד אנושי ולאומי גדול שכדאי לעמול למענו. "זכיתי להשקיע מזיעת-אפי בגידול לחם חוקנו", כתב בסוף חיבורו על יום עבודה בחרישה ובזריעה. עם גמר תקופת הכשרתו בא לביקור בירושלים בשיירה האחרונה שהגיעה לעיר לפני פסח תש"ח, ושוב נתהדקה טבעת המצור. משלא יכול לחזור אל חברי הכשרתו – התגייס לאחד מגדודי הפלמ"ח והשתתף בפעולות ברמת רחל, מר-אליאס והראדאר. הוא נפצע פצע קל ליד לטרון אך המשיך בשירות. בהפוגה הראשונה הצטרף לחבריו בגדוד השישי, עבר קורס חובשים קצר ומשהחלו שוב הקרבות, הצליח בהשתדלותו להישלח לשרת בתפקיד זה בקו האש, אף כי יתר חבריו עוד לא נשלחו לקרב בגלל הכשרה בלתי-מספקת. בשירותו כחובש מחלקתי בכיבוש צובה ודיר- עמאר הוכיח כי ראוי היה לאמון שניתן ביכולתו. בשלב השני של מבצע "דני", לקראת ההפוגה השנייה, נערכה פעולת "מיקי", שאחד מיעדיה היה כיבוש מתחם לטרון. היתה זו ההתקפה הרביעית על מתחם זה והמשימה הוטלה על חטיבת "הראל". התוכנית היתה לתקוף ממזרח, לכבוש את "רכס התותחים" ומשם להתקדם ולכבוש את כל המתחם. הכוח יצא למשימתו בליל 15-16 ביולי 1948 וכבש את מרבית הרכס תוך התגברות על התנגדות עזה של חיילי הלגיון. האויב ערך התקפת-נגד ואף הפעיל, לראשונה בלילה, את עתודת השריון שלו. הופעת השריוניות הפתיעה את לוחמי "הראל", שלא היה ברשותם נשק נגד טנקים ובלחץ האויב נאלצו לסגת. דויד נשאר לטפל ב-17 פצועים מוטלים בשדה, אף- על-פי שפקודת-הנסיגה חלה גם עליו, וגם הפצועים ביקשו ממנו לעוזבם, כדי שגורלו לא יהא כגורלם. אך הוא העדיף להישאר ולחבוש פצעים ולמנוע מות חברים מאובדן דם, עד שיבואו חובשי הלגיון הערבי ויטפלו בהם כחוק… אך באו רובאי הלגיון והוא וחבריו נפלו שם ביום י' בתמוז תש"ח (17.7.1948). ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.
