יוסף, בנם של פרומה ומרדכי, נולד בשנת תרפ"ד (1924) בליטא, בעיירה לינקובה שבמחוז סולאיי. בן למשפחה ציונית נאורה ושומרת מסורת, שגידלה את בניה באווירה תרבותית ובשאיפה לעלות לארץ ישראל. למד בבית ספר עממי בעיר והמשיך לגימנסיה ליטאית, אולם אביו הוציאו משם ושלחו לסמינר העברי בעיר טאלז'. ליטא הייתה מדינה עצמאית מתום מלחמת העולם הראשונה. ב-1940 סופחה לברית המועצות, בהתאם להסכם של זו עם גרמניה ערב פתיחת מלחמת העולם השנייה. ב-1941 יצאו הגרמנים למלחמה גם נגד ברית המועצות, ובחודש יוני כבשו את לינקובה. בעיר חיו אז כאלף יהודים, כולל פליטים שהגיעו מהסביבה. כמעט כולם נרצחו במהלך החודשים הבאים. הוריו ושתי אחיותיו של יוסף נרצחו על ידי הנאצים. הוא עצמו – שריד יחיד למשפחה – חזר לעירו מהסמינר בטאלז' וזכה לראותם לפני שנלקחו, מיד לאחר מכן נכלא בגטו ונשלח לעבודות כפייה קשות. הוחזק במחנה ריכוז בשבלי ואחר כך במחנה עבודה ברדזבילישקר, ונאלץ לעסוק בחטיבת עצים ביער הסמוך. בהמשך נשלח עם שאר שרידי מחנות העבודה לפנים גרמניה, למחנה ההשמדה דכאו. דכאו, סמוך למינכן, היה מחנה הריכוז הראשון בגרמניה. שימש תחילה כמחנה מעצר בו נכלאו יריבי הנאציזם. כ-200,000 איש עברו בשעריו עד ששוחרר בידי האמריקנים באפריל 1945. יוסף עמד בכל תלאות המחנה, והחזיק מעמד בדכאו עד ליום השחרור. לאחר השחרור נדד יוסף עם זרם הפליטים והגיע לאיטליה. משם, בשנת 1946, העפיל לארץ ישראל. בהגיעו הצטרף לקבוצת אבוקה אשר בעמק בית שאן, וכעבור שנה עבר לתל אביב. תחילה עבד יוסף כפועל בניין, ואחר כך – בליטוש יהלומים. בעל מזג טוב היה, ועד מהרה נתחבב על חבריו לעבודה. בפרוץ מלחמת העצמאות התגייס יוסף ל"הגנה". שירת בגדוד 54 של חטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 של ה"הגנה", אשר התארגנה בסוף 1947 מאנשי החי"ש (חיל השדה) באזור תל אביב. בראשית המלחמה הגנו אנשי הגדוד על תל אביב וסביבתה. בהמשך השתתפו בלחימה ובהגנת הדרך לירושלים, ולאחר מכן הורדו לדרום הארץ, כדי לסייע בבלימת הצבא המצרי הפולש. הפלישה המצרית החלה יום לאחר הכרזת המדינה, ב-15.5.1948. בסוף אותו חודש הגיע חיל החלוץ של צבא הפלישה לעיירה איסדוד (כיום אשדוד), כשלושים קילומטר מדרום לתל אביב, והתעכב ליד גשר הרוס על נחל לכיש. הגשר (כיום גשר "עד הלום") פוצץ כמה שבועות לפני כן על ידי לוחמי "גבעתי" במטרה לעצור את התקדמות כוח החוד של המצרים לאורך מישור החוף. תנועת המצרים אמנם נעצרה אך לא לזמן רב, ועל כן נעשו עוד מספר ניסיונות לעוצרם. נעשה ניסיון להפציץ את המצרים מהאוויר, אחת ההפצצות האוויריות הראשונות על ידי מטוסים ישראליים. אך ההפצצה, על אף שפגעה בריכוזי הצבא המצרי, לא הצליחה לעוצרו. מאחר שהכוח המצרי נתפס כאיום חמור על יישובי הדרום ועל תל אביב ושכנותיה, הוחלט לפעול בהתקפה קרקעית גדולה, באמצעות כוח רגלי. למבצע, שכונה "פלשת", רוכזו כוחות רבים מחטיבת "גבעתי" וחטיבת "הנגב" של הפלמ"ח, וכן הוקצה סיוע ארטילרי. בליל כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948) תקפו כוחות "גבעתי" את המערך המצרי ליד הגשר ההרוס. ההסתערות נבלמה באש כבדה של האויב, שהקדים וחיזק את מערך ההגנה שלו, והכוחות הישראליים נאלצו לסגת. בקרב זה נפל יוסף, היה אחד מלמעלה מעשרים לוחמים ישראליים שנהרגו באותו לילה. למרות כשלון ההתקפה נבלמה התקדמותם של המצרים צפונה, והם נאלצו להיערך מחדש בסמוך לגשר. כעבור חודשים אחדים, לאחר מבצע "יואב" באוקטובר 1948, הם נסוגו דרומה. יוסף היה בן עשרים וארבע בנפלו. גופות רוב הנופלים נמצאו רק אחרי שחרור האזור, והם הובאו למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
