מילוא (מלניק), רפאל-מנחם (“רפי”)

בן בצלאל ושושנה. נולד ביום א' באב תש"ג (2.8.1943) בבן-שמן. אביו היה מורה בבן-שמן ואחר שובו מהצבא הבריטי עבר עם המשפחה לכפר-ידידיה והתיישב שם. רפאל גדל בכפר, סיים לימודיו בבית-הספר היסודי במקום , וחי את חיי הכפר במלואם. הוא אהב את עבודת האדמה ואת בעלי-החיים למיניהם. את זמנו הפנוי אהב לבלות בטיולים בחיק-הטבע אך יותר מכל אהב את הים: עוד מצעירותו היה רפאל שייט מעולה ואהב להפליג למרחבי הים בסירת מפרש. בהיותו בן 15 נעשה חבר מן המניין באגודת השיט "זבולון". אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי נתקבל לבית-הספר התיכון האזורי שבעמק חפר, במגמה הביולוגית. גם שם המשיך את פעילותו בים. בהיותו בן 15, כאשר היה מפקד על סירת מפרש, חש אחד החניכים ברע, תוך כדי הפלגה. רפי קפץ המימה והביאו ליבשה, כשהוא נושא אותו על כתפיו עד הכביש, כדי להעבירו לביתו. לאחר מכן חזר רפאל לים ושב לסירה בשחייה. רפאל גויס לצה"ל ביולי 1961 והתנדב לשרת בחיל הים, בקומנדו הימי. ביחידה זו מצא רפאל את מקומו. את קורס הקצינים סיים כחניך מצטיין והפך לאחד מעמודי התווך של השייטת. השירות לגביו היה מזיגה של אהבת המולדת ואהבת הים. יחד עם זאת מצא סיפוק מלא גם בעבודה בחקלאות ובחופשותיו עבד במשק ההורים בכפר ידידיה. בחודש יולי 1963 הצטרף רפאל לצבא הקבע. בסוף 1968 נשא לו אישה בת עתלית, קיבל חופשה לשנה אחת והתיישב בעיירה שלחוף הים. ללא עזרה החל לבנות במו-ידיו את ביתו, בית אבן – אך לא זכה לחנוך אותו. עקב המצב הבטחוני שהלך והדרדר, נקרא רפאל לחזור לשירות עוד לפני תום מועד חופשתו וביום כ"ה באלול תשכ"ט (8.9.1969), מצא את מותו בעת מילוי תפקידו, לאחר שביצע בהצלחה את משימתו – הטבעת שתי טרפדות אויב במעגן שבצפון מפרץ סואץ. רפאל היה מפקד הכוח התוקף. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר ידידיה. השאיר אחריו אישה. בהספדו לרב-סרן מילוא ולחבריו, אמר שר-הבטחון, משה דיין: הם נוטעים כרמים, אך לא תמיד רואים את פריים; בונים בתים ולעתים אין הם חוזרים אליהם; נושאים נשים, אולם לא כולם זוכים לגדל את ילדיהם, לחנכם ולהיות אתם. עתה לאחר מלחמת ששת הימים זו השנה השלישית שהם ערוכים על גדות הסואץ, ברמת-הגולן, בערבה ובבקעת-הירדן, לוחמים לשלומה ולעתידה של ישראל. אין הם רבים אך כוחם עולה על מספרם; וכאשר הם נופלים באים אחיהם הצעירים לשאת את חרבם ולנצור את המעוזים שבגבולות, נכונים ללחום בים ומתחת למים, באויר וביחידות הרגלים – דבקים בדרכם ונאמנים לייעודם, לתת לעמם חיים במולדתו". ראש המטה כללי, רב-אלוף חיים בר-לב, כתב לאשתו של רפאל דברי תנחומים: "ראיתיו ערב המבצע וכל חזותו הבטיחה הצלחת-המשימה. ואכן הפעולה בוצעה בשלמות, כי רפי היה דבק במטרה, חייל טוב, מפקד מעולה וחבר נאמן". מפקד-יחידתו כתב לאשתו ולהוריו: "נפילתו של רפי היא אבדה קשה ביותר לשייטת, בה שימש בתפקיד בכיר ומרכזי. במשך הרבה שנים ששירת ביחידה התבלט כמעולה בין הלוחמים והמפקדים. תכונותיו האישיות ואנושיותו הפכוהו למושג, עד אשר לא נמצא איש ביחידה אשר לא אהבו והעריך אותו. מסירותו, אחריותו ודבקותו בביצוע משימות הביאונו להטיל על שכמו את הקשה שבמשימות, אליה נחלץ בנפש חפצה, בגאווה ובהתלהבות. בפעולה זו שימש מופת אישי, כדרכו, ובהשלמתה רשם דף מזהיר בתולדות היחידה וצה"ל – – – מזיגה נפלאה זו של אדם ולוחם, כפי שהתגלמה ברפי ז"ל, מהווה בשבילנו דמות מופת, שלאורה אנו מתחנכים ומחנכים את לוחמינו. לוחמים אלה, חרף היותם קומץ, הם סלע התשתית לביטחון-ישראל". ביום השנה לנפלו נערך טכס אזכרה בכפר ידידיה וחנוכת מגרש-ספורט לזכרו; זכרו הועלה בספרים "סואץ – אש על המים" ו"מלחמת ההתשה" ובכתבות בביטאון חיל-הים "מערכות-ים" ובשבועון "העולם הזה".