מייזל, משה (מוני)
בן רחל ויעקב, נולד ביום ז' באייר תשט"ז (18.4.1956) בנתניה, אח לליאורה. מוני היה ילד מופנם, צנוע ולבבי, בעל פנים קטנות ועיניים גדולות המקרינות אושר ופה פעור לרווחה, שלמרות שלא יצאה ממנו בת צחוק ניתן היה לראות שהילד צוחק עם כל הלב. כבר בילדותו אפשר היה לצפות את ייעודו. יותר מכל אהב לשחק ב"להיות חייל", ואכן בבגרותו הגשים את חלומו והיה לאיש צבא למופת. מספרת אמו: "זכור לכולם אותו היום שבו פרץ הביתה בהתלהבות יתרה והכריז 'מינו אותי לסגן טוראי'. כולנו השתתפנו באותו רגע בשמחתו. המיטה שלו היתה לפינת חמ"ל. אוסף של גרוטאות, קרשים ומקלות שימשו אותו לצורכי 'לחימה' (כמרגמות, רובים וכו'). אסור היה לגעת או לזרוק דבר – זה היה קודש הקדשים שלו. מוני בילה שעות בחדרו, מנהל קרבות בין ה'טובים' ל'רעים' בעזרת אוסף בובות חיילים." בגיל בית-הספר היסודי "קישט" את חדרו באוסף מטוסים וצוללות שהרכיב במו ידיו. במרכז התעניינותו של מוני עמדה הספרות הצבאית. הוא היה מנוי על ביטאון חיל-האוויר ועל ביטאון חיל-הים. הספרניות בספרייה העירונית בנתניה רוו נחת, סופסוף יש מי ש"מאוורר" ספרים שנתכסו אבק. מוני בלע בשקיקה כתבי היסטוריונים צבאיים מהארץ ומהעולם. מהלכי קרבות ומלחמות היו בראש מעייניו והוא ניסה לעמוד על טעויות ולבדוק כיצד ניתן היה לשנות מהלכים טקטיים. הסיפורת שליוותה אותו בילדותו ובנעוריו שימשה אותו כאסוציאציה ולקח "מהלכים" בעת שירותו הצבאי. בילדותו השתתף מוני בחוגי ספורט ובאומנויות העץ. בעיקר אהב להכין תמונות עץ של וולט דיסני. במקביל ללימודיו היסודיים היה חבר בתנועת 'הצופים' בנתניה. בילדותו אהב להאזין למוזיקת רוק כבד במיוחד. אמו מספרת: "שמענו אותו מלווה בהתלהבות וברוממות רוח את להקות סנטנה, לד-זפלין, הבי-ג'יס והחיפושיות. תמיד היינו מחייכים כשעברנו ליד חדרו ושמענו את המוזיקה שבקעה משם." מוני למד בכיתה ט' ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב, במסגרת הפנימייה הצבאית. הוריו זוכרים את הביקור שלו בבית, כשהוציא מתיקו בהיחבא נעליים צבאיות ראשונות. הוא היה מספר בגאווה על המסעות, הקשיים והטרטורים שעבר שם. מוני המשיך את לימודיו התיכוניים במגמה הביולוגית בבית-הספר "טשרניחובסקי" בנתניה. בסוף לימודיו ולקראת הגיוס החליט לשפר את כושרו הגופני כדי להתקבל לצנחנים. הוא נכנס למשטר של דיאטה ועבר אימונים גופניים מפרכים. לא היה מאושר ממנו כשהתקבל לצנחנים. התגייס לצה"ל באוקטובר 1974 ועבר את הטירונות בהצלחה. היתה זו תחילת שירותו בצה"ל, שנמשך 22 שנה. לאחר אימוני הטירונות עבר קורס קצינים בחיל-הקשר והיה לקצין קשר בחיל-המודיעין. במסגרת שירותו בצפון הארץ הכיר את ורדה ונשאה לאישה. בסיום תפקידו הועבר לשרת במרכז הארץ, ביחידת מחקר בקריה. בהמשך קידומו המהיר נשלח מוני לשרת ביק"ל לבנון. המשפחה, שכללה את ורדה ואת תומר הקטן, עברה להתגורר במטולה. למרות הסכנות שארבו לו, זו היתה תקופה יפה בחייו. מוני נהנה לארח בביתו במטולה את משפחתו הגדולה. לאחר חמש שנים שבה המשפחה לנתניה, סמוך להורים. מוני היה בן אוהב ומסור להוריו ודאג לכל בני המשפחה. היה לו לב זהב ותמיד שמח לפתור בעיות של אחרים ולעמוד לימינם. בשנת 1995 נוסף למשפחה בן שני, אורי, שהיה משוש חייו של מוני. תעלוליו הלהיבו את האב המאושר, שהיה מתרפק על בניו ומספר עליהם לכל הסובבים אותו. מוני הועבר לגלילות, שם היה לראש ענף מטרות ובהמשך לסגן רמ"ח תוה"ד. הוא היה מקור להערצה ולהערכה על מסירותו, שקדנותו והידע הרחב שלו. במסגרת הצבא המשיך את לימודיו לקבלת שני תארים B.A) ו-M.A) בכלכלה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. חסרונו הורגש במשרד. כל פיסת נייר עם הערה בנושאים מסוימים נקלטה כדי להשלים תצריף של התייחסותו לעניין זה או אחר. עם נפילתו השאיר מוני במסגרת עבודתו בצבא הקבע חומר ספרותי שעובד לשפות זרות ונחשב כחומר עזר לימודי בנושאים שעסק בהם. עשר שנים לפני נפילתו בנה מוני בפרדסיה את בית חלומותיו למשפחתו. הוא הקדיש שעות מרובות לבניית "הקן החדש", שהיה מקור גאוותו. חייו נגדעו ביום סגריר ערפילי בה' בכסלו תשנ"ט (24.11.1998). מוני נפל קורבן לחוסר זהירות של נהג פוחז שהיכה אותו מכה ניצחת. הוא נפל ליד ביתו כשכלבו חוזר מיותם ועצוב הביתה לבשר את האסון. מוני הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בפרדסיה והוא בן ארבעים-ושתיים. הותיר אחריו אישה ושני בנים, הורים ואחות. בני המשפחה כותבים: "איזה סיום טרגי לאדם שתרם כה רבות למדינה, שעמד במצבים קשים מאוד, שמכוניות תופת התפוצצו לפניו (בלבנון), שנפל מצוק לתהום, שעבר תאונת- דרכים קשה ומהכל יצא בשלום. מה אכזר הגורל שלקח אותו מאיתנו. יהי זכרך ברוך. אתה נצור בליבנו לעד באהבה ובגעגועים. אוהבים, המשפחה."
