בן חנה ושלום. נולד ביום י"א באייר תרפ"ח (1.4.1928) בעין חרוד להורים אנשי העלייה השנייה. הוריו גרו בבלפוריה. אחר עברו לרחובות ושם למד גדעון בבית-הספר העממי. אחרי-כן למד שנה אחת בבית-הספר התיכון המחוזי 'גבעת ברנר'. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי 'מקס פיין' בתל אביב כשמקצועו מסגר מיכני. גדעון היה חבר בתנועת הנוער 'המחנות העולים' וברבות הימים הדריך חניכים צעירים. הוא עבר קורס מ"כים במסגרת הגדנ"ע ובשנת 1941 הצטרף ל'הגנה' כמ"כ, והמשיך כמ"מ וכמדריך פלוגתי. בשנת 1946, כשסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, התגייס לפלמ"ח יחד עם ההכשרה שעימה נמנה, הכשרת 'עמל' של הנוער העובד באשדות יעקב. במלחמת העצמאות השתתף בכל הקרבות של פלוגה ג' בגדוד השלישי של חטיבת 'יפתח' בפלמ"ח בתפקיד מ"מ: מבצע 'יפתח' בגליל העליון, מבצע 'דני' מבצע 'יואב', קרבות לוד-רמלה, הנגב, לטרון ועוד. במהלך הקרבות נפצע פעמיים. לאחר המלחמה הצטרף לשירות הביטחון. בשנת 1950 הועבר משירות הביטחון לחיל-המודיעין. הוא התנדב לשירות קבע והשתלם בקורס קציני מודיעין, בקורס צניחה ובקורס לוחמה זעירה. בשנת 1952 נשא לאישה את רעיה לבית שניידר, ובשנה זו נולד בנם – עוזי. כעבור שלוש שנים נולדה בתם – מיכל. בשנת 1964 סיים קורס לפיקוד ומטה. במרס 1965 מונה מפקד בסיס ההדרכה של חיל-המודיעין ובדצמבר אותה שנה הועלה לדרגת אלוף-משנה. במלחמת ששת-הימים שימש כראש ענף מודיעין קרבי באמ"ן. בשנים 1972-1974 שימש קצין מטה קישור לאו"ם, ובתפקיד זה שימש גם במלחמת יום-הכיפורים. בהערכות מפקדיו המצויות בתיקו האישי נאמר: "הקצין הינו בהיר מחשבה וביטוי, בעל כושר חשיבה ניתוחי. איננו כבול למוסכמות ומסוגל לנהל דיונים ברמה גבוהה ולרכז עבודת מטה, ואכן כך עשה בנושא המודיעין. הקצין הינו בעל השקפת עולם רחבה, ומאידך גיסא בעל יכולת ארגון וביצוע מעולים". "בעל נסיון עשיר ומגוון בתחום המערך הקרבי, מבצע את תפקידו במסירות וביעילות." הוא היה מדריך בפו"מ ובמהלך שנים אלה למד וקיבל תואר ראשון בגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. במאי 1975 מונה עוזר בכיר לראש צוות במפח"ש, ובשנת 1976 הוצב כקצין בתקן אזרחי במשרד ראש-הממשלה. תפקידו האחרון היה סגן יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור ודרגתו תת-אלוף. ביום י' באדר א' תשמ"ו (18.2.1986) נפל גדעון בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית שאול. השאיר אחריו אישה, בן, בת ואח – ראובן. הוא קיבל תעודת הוקרה וכבוד על שירותו בקבע. חבריו ומשפחתו, עם הוצאת 'כתר' הוציאו לאור ספר לזכרו: "לי כל גל נושא מזכרת – שירים רוסיים – מאוספו של גדעון מחניימי". בספר שירים רוסיים שליקט גדעון, מלווים בהערותיו, כפי שהובאו בסדרת תוכניות רדיו בגלי צה"ל, ובהם התגלתה אהבתו לנושא ובקיאותו הרבה. בהקדמה לספר כתב חברו, רן פקר: "בשבילי, גדעון מחניימי הוא ארץ-ישראל היפה. הוא נסיעה לכפר גלעדי, ארוחת-צהריים במטולה, מעלה אדומים, נסיעה לעין-גדי, הקסטה במכונית המשמיעה תמיד את 'שאון התותחים נדם' ואת 'עמק שלי'. האיזון הפנימי השקול והמדוד, והמשוואה הנכונה של כל מרכיבי יישות האדם, אהבת המולדת הצרופה, האמונה בזכותנו לחיות בארץ הזו כלאום וכעם חופשי. הגישה החמה לילדים בכלל ולפעוטות בפרט, האהבה לנוער, לחיילים צעירים, הדאגה ממה שמתרחש סביבנו, הסלידה מהאינטריגות בכל רמות המנהיגות, המדינית והצבאית. הפחד מהידרדרות האמונה, המוסר, הערכים – כל זה גדעון. וגם כזה: ראש חבורה שעל פיו יישק דבר, מנהיגות שקטה ואוטוריטטיבית ללא היסוס להטיל מרות. חוש הומור דק, ביקורת חדה כסכין הנאמרת בשלווה, ברגישות, בדאגה אמיתית ועמוקה לחיי אדם. כאב צורב, שאינו יודע מרגוע, על כל חלל ישראלי. מלחמה עיקשת בטרור הערבי והבינלאומי, התעניינות במודיעין משחר הילדות. היכולת המופלאה לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא רצוי ושיש בשבילו זמן למרות השעה הדוחקת. התופעה הלא מוסברת של אחד שכמעט אין לו אויבים. המשרד מלא בידידים כמעט כל שעות יום העבודה הארוך. וזה החיוך הטוב והפיקח, נסיון החיים, הרצון לסייע. העיניים המרצדות, היודעות כמעט הכול. אהבת העם והארץ ללא כחל ושרק. חוסר הבושה להיות ציוני אמיתי. החייל הנצחי, הלוחם במדים הירוקים ובכובע הצנחנים האדום. האדם שבו, החבר שאיננו"
