מזרחי, צבי

צבי, בן לאה ונסים, נולד ביום כ"ה בכסלו תשי"ג (13.12.1952) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי-דתי "חורב" בתל-אביב ובישיבה התיכונית "בני עקיבא" ברעננה. בבית-הספר היה צביקה ילד טוב וחרוץ, "הרוח החיה" של הכיתה, אהוב על הכל – מורים ותלמידים כאחד. מאז שנתו השישית נהג לבקר בבית-הכנסת בכל שבת בבוקר, ולאחר טכס הבר-מצוה שלו נהיה הש"צ ברוב התפילות. אהוב היה על המתפללים שקראוהו "ילד חמד" וברכו את האב ב"אשרי מי שזכה בבן כזה". בישיבה התיכונית, הפועלת לפי שיטה של פנימייה, גדל צביקה להיות בחור רציני ובוגר, אך החיוך לא סר מעל פניו והבדיחות לא פסקו מפיו. תמיד היה שופע שמחה ואושר. הוא היה חבר בתנועת הצופים הדתיים, ובזמנו החופשי נהג לעסוק במלאכת-יד כגון: פיסול כלים שונים או עיצוב תרמילי פגזים כמאפרות וכיו"ב. סיפר עליו חברו לספסל הלימודים: "בבית-הספר בלט צביקה כחבר נפלא. מעולם לא ראיתיו עצוב או נכא-רוח. תמיד הייתה בת שחוק על פניו, ואת שיחותיו תיבל בבדיחות. בשל מזגו הנוח הפך לחברם של טובי כיתתנו. בטיולים ובמסעות, שנערכו במסגרת בית-הספר, היה צביקה הרוח החיה והמלכדת של כל הכיתה. בקול רועם היה שר ומזמר לכל אורך הדרך. בישיבה גובשה אישיותו של צביקה – לא עוד בדיחות-המזג של ילד שובב, אלא דמות בוגרת, הבולטת בסביבתה". סיפרה עליו חברתו: "את צביקה כולם חיבבו. היה לו כוח רב, אך מעולם לא השתמש בו לרעה. מעולם לא הרים יד על חבר. כשצביקה היה נכנס לכיתה, האווירה בה הייתה משתנה. כשהיה עליז, כל החדר היה עליז יחד אתו, כולם אהבו להאזין לסיפוריו ולבדיחותיו, וגם דעותיו היו מתקבלות על הרוב. הוא ידע למצוא את הפשרה הנכונה בכל ויכוח. בעל רעיונות מקוריים היה, ובעל יזמה, ולא פלא שנבחר לועד הכיתה, והיה תמיד בין המארגנים הראשיים של כל אירוע. תמונה אחת זכורה לי: כולנו ישובים על הדשא, צביקה במרכז, הוא מדבר והאחרים מאזינים". צבי גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971 והוצב לחיל השריון. אמנם הציעו לו להיות סמל דת, אך הוא סירב ובחר לשרת ביחידה קרבית. במסגרת שירותו השתלם בקורס למקצועות טנק, בקורס טען-קשר ובקורס מט"קים. מפקדיו ופקודיו אהבוהו בשל יושרו ומסירותו. הוא לא הכיר במושג "התחכמות". כל דבר עשה מתוך הלב. אם כי העדיף את השירות הקרבי על השירות הדתי, לא שכח אף לרגע את אמונתו העזה. תמיד נשא עמו את התפילין, את הסידור ואת הטלית לכל מקום שהלך. במלחמת יום-הכיפורים השתתף צביקה בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת-הגולן. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), נפגע ונפל בקרב שנערך באזור חושנייה. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, ארבע אחיות ואח. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "צביקה בלט כמפקד מצטיין ומסור לחייליו. הוא היה אהוד על מפקדיו ועל פקודיו וביצע בנאמנות ובמסירות את כל המוטל עליו".