בן הזקונים של רבקה ויוסף. נולד בירושלים ביום כ"ג בחשוון תשמ"ד (30.10.1983) בבית-החולים "הדסה עין כרם". קובי התייתם מאביו בגיל צעיר ורוב חייו גדל ללא אב. הוא היה ילד מיוחד באופיו וביופיו, גילה עצמאות ואחריות כבר בשלבים מוקדמים של חייו ואף יצא לעבוד במקביל ללימודיו. קובי התאפיין בכך שבכל אשר נגע – הצליח. עם זאת, שמר על צניעות ולא התהדר בהישגיו. קובי עבר את שנות ילדותו בגבעת זאב הסמוכה לירושלים והספיק ללמוד בכיתה א' בבית-הספר היסודי שבמקום. בהגיעו לכיתה ב' עברה משפחתו למושב מטע שבפרוזדור ירושלים, סמוך לבית שמש. קובי אהב מאוד את המושב וגילה את אהבתו לאדמה, שלימים תורגמה לאהבת המולדת. הוא למד בבית-הספר החקלאי בעין כרם – תחילה בבית-הספר היסודי "עין הרים" ובהמשך בחטיבת-הביניים והתיכון האזורי המקיף. על דמותו המיוחדת והרגישה ניתן ללמוד ממכתב תודה מרגש שכתב למחנכו בסיום כיתה י"ב: "… אני חושב שזו הזדמנות ראשונה להודות לך באופן אישי ואמיתי! אלפי מילים לא יוכלו לתאר את הערכתי הכנה אליך. … היית לי לאב, למחנך ולדמות נערצת. אני מודה לך על תמיכתך, נאמנותך, סלחנותך ועל העזרה הרבה לכל אורך שלוש השנים היפות. מקווה לפגוש אנשים כמוך בהמשך דרכי. כל המקצועות שלימדת אותי לא עולים בשום קנה מידה למה שלימדת אותי באמת וזה – להיות מכובד, ובעיקר לכבד! מודה ואוהב מקרב לב". קובי, שראה הצלחה רבה בלימודיו, המשיך לכיתה י"ג במכללה הטכנולוגית להנדסאים בגן יבנה. משפחתו עודדה אותו להמשיך לשנת לימודים נוספת, י"ד, אך קובי חש שאינו ממצה את עצמו וחשש שאם ימשיך במסלול זה, לא יתקבל ליחידה קרבית בה כה רצה לשרת. "הוא היה מורעל על הצבא ולא הפסיק לדבר על זה שצריך לתרום ולתת למען המדינה כמה שיותר", מעיד חיים, בן-דודו וחברו הקרוב. נחישותו הרבה של קובי ודבקותו במטרה שהציב לעצמו צלחו, ועל אף סירובה של אמו לחתום על המסמכים הדרושים הודיע: "… אני הולך לקרבי ועד הסוף ושום דבר לא יעצור בעדי". עם גיוסו לצה"ל בחודש מרץ 2002, ניסה להתקבל לגיבוש של הצנחנים וכשהדבר לא הסתייע, עבר לחטיבת "גבעתי". הוא התקבל ליחידת "שועלי שמשון", שובץ לפלחה"ן ולא היה מאושר וגאה ממנו כשסיים את מסע הכומתה וקיבל ממפקדיו את הכומתה הסגולה. קובי, שבלט בכריזמה המיוחדת שלו, הפך עד מהרה לעמוד התווך של הצוות. הוא היה מלא שמחת חיים, אהב את חבריו ואלו החזירו לו אהבה. את אמו המודאגת נהג להרגיע במילים: "אל תדאגי, אימא, אני גבר שבגברים", ומבטו מלא הביטחון לא הותיר מקום לספק. קובי זכה בהערכת המפקדים והחברים והכול ניבאו לו עתיד גדול בצבא. אחד ממפקדיו סיפר כי ברגעים שבהם היה קשה לכולם קובי היה "נותן שאגה" ומעלה את המורל. "הוא לא יכול היה לראות עצב או חולשה", מעיד המפקד, ומוסיף אחד החברים: "קובי היה משכמו ומעלה. … מחייך לכולם, אף פעם לא ראו אותו עצוב". במהלך שירותו קיבל כאות הערכה את הכומתה של מפקד המחלקה, אך כיוון שהיה צנוע כל כך, לא סיפר זאת לחבריו והם שמעו על כך רק לאחר מותו. כשקובי נהג לומר "טוב למות בעד ארצנו", הוא התכוון לכל מילה. עבורו, לא הייתה זו קלישאה אלא האמת לאמיתה. קובי תפר את דגל ישראל באפודו, בארנקו נמצאו המנון המדינה והמנון "גבעתי" וביד אמונה צייר את סמל היחידה שכה אהב. שלושה שבועות לפני נפילתו, ביום העצמאות של מדינת ישראל, זכתה יחידתו בציון לשבח מאת הרמטכ"ל על פעילותה נגד הטרור ברצועת עזה. קובי הספיק לשרת ביחידה שנה וחודשיים. בתקופה זו הכיר את נתנאלה ובין השניים התפתחה וצמחה אהבה גדולה. התכניות והשאיפות לעתיד היו רבות. קובי היה מועמד מוביל לקורס פיקודי בהמשך המסלול, אך לא הספיק לעבור את השלבים המעטים שנותרו לו בדרכו להגשים את החלום להיות מפקד. ביום כ' באייר תשס"ד (11.5.2004) נפל סמל קובי מזרחי בקרב ברצועת עזה והוא בן עשרים. הוא יצא עם עוד חמישה מחבריו לגדוד הסיור למשימת איתור ופיצוץ מחרטות לייצור רקטות קסאם ופצצות מרגמה. לקראת סיום הפעילות, בסביבות השעה חמש וחצי לפנות בוקר, בעת שעשו את דרכם החוצה משכונת זייתון בעזה, עלה הנגמ"ש שלהם על מטען גחון במשקל מאה קילוגרם. המטען רב-העוצמה הופעל והנגמ"ש, שהיה עמוס בחומרי נפץ, התפוצץ והפך לענן אש. חלקיו התפזרו למרחק 300 מטר וכל ששת יושביו נהרגו. המאמצים לחילוץ הגופות נמשכו שעות ארוכות וחלקים משרידיהן הגיעו לידי מחבלי החמאס שערכו, מאוחר יותר, תצוגת זוועה של חלקי הגופות. גופתו של קובי אותרה, זוהתה והובאה לקבורה בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הוא הותיר אם, שלוש אחיות – אתי, מאיה וחגית ושני אחים – מיכאל ונתן. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. עמו נפלו: סמל-ראשון עופר ג'רבי, סמל אביעד דרעי, סמל יעקב מרוויצה, סמל איתן ניומן וסמל אדרון עמר. משפחתו של קובי הנציחה את זכרו בספר תהילים "רינת דוד", בספר תורה שנכתב לזכרו ומשמש את בית-הכנסת של המושב שבו גר ובמזכרות שונות. מדי שנה, ביום נפילתו, עורכת המשפחה במושב מטע טורניר כדורגל לזכרו, שמחולקת בו מדליה מיוחדת. חבריו יצרו אלבום תמונות ורשימות לזכרו באתר האינטרנט "חבר'ה" בכתובת: http://www.hevre.co.il/club_memorial_site.asp?id=42152&memid=1078. כתב אחד החברים: "קובי, אחי, אחרי כמעט חצי שנה אני עדיין לא מעכל את מה שקרה לך. … ביום הזה נפער בי חור גדול בלב, שלא ייסתם לעולם. חסרונך כואב לי וימשיך לכאוב עד הסוף. … אני תמיד חושב מה היית עושה או אומר במצבים מסוימים. … כל חייל שאראה במהלך השירות שלי אחנך אותו לפי אותם ערכים ומחשבות שהיו לך, לאור ההתנהגות והאידאולוגיה שלך. כך יהיו הרבה חיילים כמוך. … אני אוהב אותך, קובי, אהבה של אח, ורוצה לפחות עוד פעם אחת לחבק אותך…".
