בן רינה ויחזקאל. נולד ביום י"ט בתמוז תשל"ב (1.7.1972) בבאר שבע. בן זקונים להוריו, אח לורד וזמר. תינוק גדול ונהדר, הכי גדול במחלקת יולדות, שהלך ורזה בשנתו הראשונה ומאז היה כזה, רזה, פניו צרות, עיניו בוערות וחיוכו זורח. אימו מספרת, כי כשהיה בן ארבע לערך נדהמה ממנו בפעם הראשונה כאשר הצביע על מכוניות בזו אחר זו וקרא בשמותיהן בדיוק רב, ללא שגיאות. היה זה אחד המבחנים היחידים בהם קיבל מאה. טל לא אהב ללמוד בבית-הספר. עניינו אותו תוכניות בטלוויזיה, שיחות עם אימו או עם אחרים, מכוניות, מנועים ואופנועים מכל הסוגים. רק שלא יהיה היסטוריה או ספרות ורק לא בבית-הספר. טל לא הצליח באנגלית בבית-הספר אבל שלט בשיחה ובהבנת סרטים לא מתורגמים לעברית, ולא חסרה לו מלה אחת באנגלית. בית-הספר לא היה לטעמו. טל היה אינדיווידואליסט קשה עורף. עשה רק מה שנראה לו הגיוני. רק מה שעבר את השיקול הרציונאלי שלו עצמו. טל למד בבית-הספר היסודי 'מעין' והמשיך בבית-הספר התיכון 'עמל' ובבית-הספר האקסטרני של 'בית הפקיד' בבאר שבע. משאך עמד על דעתו, התחיל לקשור קשרים עם בעלי-חיים. אמו מספרת: "הוא היה יורד לדשא שעל יד הבית עם סנדוויץ' ומתחלק עם הכלבים והחתולים העזובים שמסביב. כלב חסר בית, שחור ונועז מאוד, אימץ אותו להיות בעליו. טל, קטנצ'יק ורזה, רק היה יורד במדרגות והכלב היה רץ לשמור עליו. כשגדל, התחיל להביא הביתה ביחד עם אחיו זמר, כל מיני בעלי חיים חלכאים ונדכאים, גורים מסכנים של חתולים וכלבים, ציפור פצועה, גוזל שנפל מן הקן". בנערותו, היה טל בחור בוגר, רחב כתפיים, בעל עיניים בורקות וחיוך משגע. הוא אהב לרוץ, צייר יפה מאוד, אבל לא היה מוכן לשום מעשה של "התעניינות", וכך גם היה מאוד מוכשר במוזיקה, אבל למד לנגן רק מעט, בעצמו. טל היה חסר סבלנות וכל דבר שעשה בעצמו או היה שותף לעשייתו, ביקש "שיהיה זריז". בתחילת יולי 1990 גויס טל לשירות חובה בצה"ל, ובתום הטירונות הוצב בקורס מכונאות רכב בחיל החינוך. ביום כ' באלול תש"ן (10.9.1990) נפל טל בעת שירותו בתאונת-דרכים והובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבאר שבע. בן שמונה-עשרה היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, אחות – ורד, ואח – זמר. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "במהלך החודשים בהם שירת בבסיסנו סיים טל טירונות ונקלט בקורס מכונאות רכב. במסגרת הקורס הצטיין טל בתחום העיוני והמעשי, הוא גילה מוטיבציה גבוהה, אחריות ועמידה במטלות. טל היה חייל ממושמע ואהוד על מפקדיו וחבריו לקורס". מתוך דברים שכתבה אחותו, ורד: "…אנחנו מרגישים אותך יושב איתנו ושומעים אותך צוחק ומעיר את ההערות שהיית רגיל להעיר. וכשאנחנו ליד שולחן האוכל – שוב אתה איתנו, וכשנוסעים לטייל – אתה יושב איתנו במכונית, ובכל זאת מתגעגעים נורא לדמותך הממשית. לעיניים הבורקות, ולחיוך, חצי חיוך עם קמט צחוק משגע, שהיה כל כך כיף לראות איך פתאום אתה ממשיך צחוק מתגלגל, כשראית משהו מצחיק בטלוויזיה, או כשקראת קטע הומוריסטי בעיתון. אני יודעת שזה לעולם לא יתגשם, לא נותר לי אלא להתגעגע אליך בכאב. כי אתה חסר פה מאוד"
