מושקין, יצחק-ירמיהו

בן רבקה לבית סולובייצ'יק והרב יחיאל-מיכל, מצאצאי הגאון ר' חיים מוולוז'ין, נולד ביום ט"ז בסיוון תר"ע (23.6.1910) בירושלים. הוא הצטיין בלימודיו בתלמוד-תורה ובישיבת מאה שערים ונשאר נאמן לתורה ולמסורת בית אביו. בגיל צעיר נאלץ להירתם בעול הפרנסה, אך מצא לו זמן להשתלם בלימודים בהתכתבות ובשנת 1945 עמד בבחינה בהצטיינות והוסמך למהנדס-קירור, אך מתוך ענווה לא השתמש בתוארו, ומאותו טעם הסתיר גם את מעשי- החסד הרבים שעשה, על-פי רוב בעילום-שם. כן עזר לרבים בעצה ובהדרכה. בפעולות-הגנה התחיל מילדותו, כשאירגן את חבריו הנערים להניס באבנים את הפרחחים הערבים שבאו להשתולל בשכונות היהודיות ולפגוע בנשים ובילדים, ולא פעם רדף אחריהם עד לתוך השכונות הערביות. בגיל צעיר הצטרף לארגון ה"הגנה". בעת התסיסה הערבית באב תרפ"ט נסע מטעם ה"הגנה" לחברון, הזהיר את היהודים מפני הסכנה האורבת להם, השתדל לארגן את ההגנה במקום ולפנות משם את הזקנים, הנשים והילדים. משנתקל באוזניים אטומות חזר לירושלים וניסה, בעזרת חבריו, לארגן פעולה להצלת יהודי חברון, אך הפורעים הקדימוהו וטבחום. בשנת 1932 נשא אישה, וכשנולד ילדו הראשון נאלץ להפסיק את פעילותו הרבה ב"הגנה" ונשאר בה חבר רגיל. כשהחלו הקרבות בירושלים בסוף 1947 לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה, כבר היה אב לחמישה ילדים ובגלל בריאותו הרעועה החליטה הוועדה לשירות העם לשחררו מכל שירות, אך הוא התמסר יותר ויותר לענייני הביטחון בלא להינפש. משנתרבו החללים בירושלים בתחילת חודש אייר תש"ח ולא היה מקום לקוברם, הציע ודרש בלי הרף לייחד שדה קברות ארעי ב"גבעת רם" (שייח'-באדר) ולא שקט עד שנתקבלה הצעתו. אחרי ימים מעטים, כשנפגע מפגז ונפל על משמרתו בהגנת ירושלים ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948), הובא גם הוא לקבורה במקום זה. ביום כ"ה באלול תש"י (7.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.