בן שני ומשה. נולד ביום כ"ב בטבת תשל"ז (12.1.1977) בתל אביב. אח לשי, עינת והדס. גלעד למד בבית-הספר היסודי "עציון" בתל אביב, ובתיכון "אליאנס" ברמת אביב, במגמה הכימית-ריאלית אותה סיים בהצטיינות. עוד כילד בלט גלעד, הודות לחריפותו ולמנת המשכל הגבוהה שלו. נער צנוע וביישן, שתמיד שמח לעזור ולייעץ, לתת עצה טובה ולהטות שכם. עוד כשלמד בבית-הספר התיכון, התעניין גלעד בימאות ובשיט ומשום כך הצטרף לקבוצת "הפועל" תל אביב לשיט מפרשיות ועד מהרה היה לשייט מצוין, הצטיינות שאפיינה גם את פעילותו בגדנ"ע אוויר. הוא השתתף בתחרויות ארציות, זכה במקומות ראשונים וגרף לחיקו לא מעט מדליות וגביעים. בנוסף, היה גלעד חבר נאמן ב"צופי ים". בשלהי אוגוסט 1995 התגייס גלעד לצה"ל, ליחידה מובחרת בחטיבת הנח"ל, יחידת פלנ"ט. הוא שירת כצלף, הצטיין בתפקידו והיה לוחם בכל רמ"ח אבריו. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם גלעד. גלעד הובא למנוחות בבית העלמין בקרית שאול, בתל אביב. הוא הועלה לדרגת סמ"ר לאחר מותו. בן עשרים היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב באיגרת התנחומים למשפחה: "גלעד שירת כלוחם בפלוגת 'עורב' של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל וכלוחם משכמו ומעלה, שבלט בדבקותו ובמסירותו והפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי. היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." באיגרת ניחומים נוספת, כתב עליו מפקד היחידה, סרן יהודה פוקס: "גלעד היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח אבריו. עקשנותו, החתירה למצוינות תוך השקעה אדירה, היו ויהיו לנו לסמל ביחידה. כצלף, כל המפקדים רצו אותו לצדם בכל משימה. למרות כאבים עזים בברכיו, גלעד לא נשבר, נשך שפתיים והמשיך. גלעד נתן לנו שיעור 'דבקות במשימה מהי'. גלעד יחסר לנו כאדם וכלוחם. נזכור את גלעד בכל עת, כשנגדל דור חדש. דמותו ומעשיו יתנו לנו השראה ומודל לחיקוי." במלאות שנה למותו, כתב מחנכו של גלעד מבית-הספר התיכון "אליאנס": "זכיתי להיות מחנכך גלעד, ואני מקנא בכל מי שהכירך שנים רבות ממני. מותך הפגיש אותי עם משפחתך החמה, המלוכדת והנפלאה, ממנה לומד אני רבות על חוסן, חום ואהבה. היכרות זו הבהירה לי היטב מאין נבטו הזרעים שהצמיחו פרח כה יפה. אשרי בית-הספר שאלה בוגריו, אשרי המחנכים שאלה תלמידיהם ואשרי חבריך שזכו ליהנות מטובך." אמו של גלעד, שני, הזכירה במכתב שכתבה לבנה, שישה חודשים לאחר האסון, את להיטותו ונחישותו להצטרף ליחידה קרבית ואת הגיבושים השונים שעבר: "לא אשכח ששברת את ידך בתאונת דרכים, כמה דאגת שלא יורידו לך פרופיל, נלחמת והתחננת לרופא האורטופד שלא יציין את השבר ביד. התמדת לבקר במרפאה על מנת להירפא, ולא ויתרת ולו על טיפול פיסיותרפי אחד על מנת להשיב את מצב היד לקדמותה. שאלת אותי, 'אמא, את בטוחה שיהיה בסדר? אמא, כמה זמן זה ייקח? אמא, את יכולה לדבר עם הרופא?' ואכן כך, אט, אט, שבה ידך לקדמותה, ואושרך היה מלא. לא היה גיבוש שלא עברת, ובכל גיבוש וגיבוש נשמתי היתה פורחת עד לרגע בו שבת. תמיד מכוסה בסימנים, כאבים ומכאובים, אך סבלת בשקט ואפילו לא הראית לי. רק במקרה, כשהחלפת חולצה, נחו עיני על אותם סימנים ונחרדתי, אך אתה מיד רצת אלי ובחיוך רחב אמרת, 'אמא, באמת, זה פשוט קייטנה, פשוט קייטנה'. מעולם לא יצאה מפיך תלונה או טענה. עברת את הכל בשמחה ובגבורה, מעולם לא ראיתי שמץ עייפות בפניך, רק את החיוך הרחב ואת ברק האושר שהיה בעיניך". שמו של גלעד הונצח, לבקשת המשפחה, על ידי ספרייה תורנית בבית הכנסת "שבת אחים" אשר בתל אביב. בנוסף, מארגנים הוריו מדי שנה, טורניר שיט ארצי לזכרו ומעבירים לידי הזוכים את הגביע הנודד עליו מוטבע שמו.
