מושיץ, דניאל-ישראל-אריה
בן חנה ומשה-אליעזר, נולד ביום כ"א באב תשכ"ד (30.7.1964) בלונדון. דניאל עלה עם הוריו לארץ בשנת 1969, למד בבית-הספר הממלכתי דתי "דוגמה-לבנים" ובישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים. הוא סיים בהצלחה את לימודיו התיכוניים, והצטרף לישיבת "ההסדר" "הר עציון" שבאלון שבות. במסגרת ישיבה זו התגייס דניאל לצה"ל. תקוותו הייתה להמשיך אחרי שישוחרר משירות סדיר וללמוד באוניברסיטה את מקצוע המחשבים. הוא היה חבר בתנועת "בני עקיבא". דניאל ניחן בחוש הומור. הוא היה עדין, יפה-תואר, גבוה, ואהב לשחק כדורסל. באפריל 1983 התגייס דניאל לצה"ל, ואחרי תקופת אימונים בחטיבת חי"ר הועבר לתעסוקה מבצעית בלבנון. גם בשירותו בצה"ל מיזג דניאל בהרמוניה שני עולמות באישיותו. הוא המשיך ללמוד לימודי קודש, התאמן ביחידתו, ואת שני הדברים עשה בהצטיינות, במסירות ובשלמות נפשית. הוא אהב את הארץ, ובשירות הצבאי ראה מצווה שקיום הארץ תלוי בה. למרות בעיות רפואיות שהיו לו, עמד דניאל על כך שישרת ביחידה קרבית. הוא רצה להוכיח שאפשר להיות בן-תורה, תלמיד ישיבה, ולהצטיין בשירות צבאי. בין הכלים שנשא עמו באימונים ובמבצעים היה ספר משניות, שעיין בו בכל שעה פנויה. גם בערבים, באוהל, לאור פנס, היה דניאל קורא במשנה לפני שנרדם. גאוותו הייתה על כך שהוא משרת בקו הראשון. בזאת הוכיח למפקפקים, שאפשר לקיים את מצוות לימוד התורה, ובאותה שעה – להגן על המולדת. דניאל השתדל לשמור על צלם האדם היהודי גם בתנאי הקרב הקשים בלבנון. כשראה את אחד מחבריו קוטף פרי מפרדס בכפר שעברו דרכו, גער בו. כשיצא לסרוק שדות מוקשים בשטחים של אדמה מעובדת, נזהר לא לפגוע בערוגות הירק, כדי שלא יפגע בפרנסתו של חקלאי לבנוני. הייתה בו תמימות, והוא מיעט בדיבור, וכשדיבר הייתה לשונו נקייה, עדינה ומנומסת. דניאל היה יפה נפש אמיתי. ביום י"ט באדר תשמ"ה (12.3.1985), בהיותו בסיור, נתקל דניאל במארב מחבלים. הוא נפגע ונהרג. בן 20 שנים הוא היה במותו. אחרי שנפל, הועלה דניאל לדרגת רב"ט. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. הוא הניח אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. שר הביטחון כתב עליו להוריו: "רב"ט דניאל מושיץ היה חייל מצטיין, שפע חוש הומור, אהוב היה על הכול". מפקד יחידתו כתב עליו: "דני היה ביום התקרית בסיור מבצעי שגרתי, עת נתקל באש מן המארב שהביאה למותו. מפקדיו וחבריו ליחידה וללימודים ראו בו דמות של לוחם, המצליח לשלב את היותו בן-תורה עם המחויבות הלאומית לשרת את ארצו, וזאת על אף הקשיים הכרוכים בכך. דני ראה בשירותו הצבאי מצווה שאותה השתדל למלא בצורה הטובה ביותר, כשאר המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבריו, מצוות שהיה חרד לקיימן, וכל זאת תוך חשש שלא יגרום חלילה לחילול השם. ככל חיילי ישיבות 'ההסדר' היה מטובי הלוחמים, חבר לנשק, הנערץ על כל העובדים איתו"