בן יפה ואפרים. נולד באשקלון ביום כ"ח באייר תשל"ה (9.5.1975). בן אמצעי בין אחיו קובי ורועי. ליאור גדל והתחנך באשקלון, למד בבית-הספר היסודי 'רותם', ובבית-הספר התיכון 'יגאל אלון'. ליאור היה ילד חרוץ ביותר. הוא למד היטב, ובמקביל ללימודיו עבד בעבודות שונות, כדי לממן את תחביביו ואת הבילויים שאהב כילד: כדורגל ורכיבה על סוסים. מאז ומתמיד היה ליאור נער חברותי, אוהב אנשים, מוקף תמיד חברים רבים, מכל רובדי הקשת החברתית בעיר. מועד גיוסו של ליאור הגיע במחזור נובמבר 1993, והוא התגייס, כאביו וכאחיו לפניו, לצנחנים, לגדוד 'פתן'. ליאור סיים מסלול לוחם וקורס חובשים, ושובץ בפלוגה רובאית, משם נשלח לקורס מ"כים, וחזר לפלוגה כמפקד בפלוגת החוד. את מרבית תקופת שירותו עשה בין פעילות בקו בלבנון ובשטחים לבין אימונים ברמת הגולן או בדרום הארץ. במהלך שירותו בפלוגה בלבנון, כאשר הכוח שנמנה עמו עלה על מטען, מימש את תפקידו כחובש וטיפל בפצועים, ביניהם מפקד הכוח, שנפצע גם הוא. כמפקד בפלוגת החוד התבלט ליאור ומונה לתפקיד סגן רס"פ, ובהמשך, לרס"פ של הפלוגה. כשהגיע מועד שחרורו מצה"ל ביקשו ממנו המ"פ והמג"ד לחתום קבע, "כי הפלוגה והגדוד צריכים אותך," וליאור, אף על פי שרצה מאוד להשתחרר ולהתחיל ללמוד, נענה להם "בשביל החבר'ה והפלוגה". בתום חצי שנה בצבא הקבע ביקש ליאור להשתחרר ויצא לחופשה בארצות-הברית, שם טייל חודש וחצי עם חבריו, וכשחזר בתום חופשתו הקצרה ביקשו ממנו לחזור שוב לצה"ל, והוא, שאהב את המערכת, ועוד יותר מזה את החברים לנשק, חזר, מאותן סיבות שהניעו אותו לעשות זאת בפעם הקודמת. הפעם נשלח לקורס קצינים, אותו סיים בהצטיינות, וחזר לתפקיד סגן מפקד פלוגת המפקדה של הגדוד. כסמ"פ מפקדה בגדוד התבלט ליאור מאוד בשל כושר הארגון שלו, מנהיגותו הטבעית וכוחו ביצירת יחסים בין-אישיים, הן עם נגדים ותיקים בצבא והן עם חיילים צעירים שהתגייסו לא מכבר. חייליו העריצו אותו על יכולתו להיות קפדן ומקצועי ולדרוש איכות ביצוע, תוך נתינת דוגמה אישית ראויה לציון, ובד בבד "להיות בן אדם", היינו – לתת טפיחה על הכתף ואף חיבוק, כשנחוץ. חייל ממחלקת הרכב מספר איך הטיל עליו ליאור עונש כאשר גרם לתקלה. שנייה אחרי שהטיל עליו את העונש, ניגש אליו ליאור ואמר: "טוב, עכשיו בוא ותן חיבוק, אחי…" כזה היה ליאור – קפדן ופרפקציוניסט לגבי עבודתו, אבל אף לרגע לא שכח שהוא עובד עם אנשים, ותמיד דאג גם להם. ליאור הצטיין במילוי תפקידו ויצא לקורס מפקדי פלוגה, ומשם חזר היישר לתפקיד מפקד פלוגת המפקדה של הגדוד. כולם ידעו שהתפקיד "קטן על מידותיו" של ליאור, שכן כסמ"פ הוא תיפקד פעמים רבות כמפקד הפלוגה, כשהחליף את מפקדו, ועשה זאת תמיד בצורה מעוררת כבוד. ליאור חזר לגדוד שבועיים לפני הירידה מקו עישייה בלבנון, ישר לשת"פ עם קורס מפקדי פלוגה. הלחץ הגיע אז לשיאו. פלוגת המפקדה, שהיתה ממונה הן על הירידה מהקו והן על ההתארגנות הלוגיסטית לתרגיל המורכב המתוכנן, היתה נתונה ללחץ שהלך וגבר. בפעמים המעטות שהגיע הביתה היה ליאור מספר רק על תחום אחד – על עומס העבודה הקשה שהוא, ואנשיו בפרט, היו נתונים בו. כמה הם עובדים קשה, כמה מעט הם ישנים, כמה טוב הם עושים את המוטל עליהם וכמה הוא אוהב אותם. ביציאתו האחרונה, בסוף השבוע לפני שנהרג, הוא הגיע הביתה מלווה בחברתו שרון, אסף את חברו ליחידה מהתחנה המרכזית והזמין אותו "לארוחת דגים אצל אמא" שכל כך אהב. בהמשך היום הלכו ליאור וחברו לים, ובערב חגג יחד עם משפחתו יום הולדת לאחיו קובי. בבוקר יום ראשון, כשחזר לפלוגה, אירעה תאונה לרכב הצבאי שנהג בו. ליאור, מן הפרפקציוניסטים שדורשים מעצמם לפחות כמו מהאחרים, התקשה לשאת את הדבר שהוא, המ"פ, עשה תאונה. מאותו יום ואילך הלך מצב רוחו והידרדר. המציאות המלחיצה של הגדוד, שזה עתה ירד מלבנון ומיד הוטל עליו תרגיל כה מורכב מבחינה לוגיסטית, כמו סגרה עליו, ויחד עם התאונה, שפגעה קשות ברוחו, הביאה אותו אל גבול הייאוש וביום כ"ב באב תשנ"ט (3.8.1999) שם ליאור קץ לחייו. בן עשרים-וארבע היה במותו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אחריו הורים ושני אחים. ליאור היה ילד מוצלח, יפה תואר, לא חסר לו דבר – כפי שבעצמו נהג לומר. הוא אהב את החיים והחיים אהבו אותו. מפקד היחידה כתב למשפחה: "ליאור, לוחם פלוגת החוד, מפקד פלוגת המפקדה, המנהל, הקצין המסור, פעל ברוח החינוך שספג במשפחתו והיה לאחד מעמודי התווך של הגדוד, גדוד 'פתן' של חטיבת הצנחנים, שם שירת גם אחיו כמפקד פלוגה. "בכל התפקידים שמילא, היה ליאור אב לחייליו. אב שידע ללטף, לדרוש וגם להגן, לחזק, לדרבן, להקשיב ולנחם. הוא השאיר את פקודיו יתומים ומבולבלים ואותנו, מפקדי הגדוד ועמיתיו מפקדי הפלוגות, עם סימן שאלה. במציאות שבה אנו חיים, מציאות שבה שואפים ילדינו להישגיות אישית ולהגשמה עצמית, ומושגים כמו 'לתרום' 'לתת' ו'לחלוק' אינם עוד הדגל ההולך לפני המחנה, אתם הוכחתם אחרת. משפחתכם היא סמל, היא הדגל שלנו, משפחה בה אב ובנו מעמידים עצמם בשירות העם במקומות הקשים ביותר. 'זו הדרך. ככה חינכנו את ילדינו,' כך אמרתם לי. "משפחת 'פתן' מבקשת להיות חלק ממשפחתכם כדי שנוכל לשאוב מעוצמתכם הערכית והרוחנית. אנו נחזק אתכם ונאמצכם לליבנו." כשבועיים לאחר מותו של ליאור נערך מפגש פלוגתי, ובני המשפחה, ובהם קובי, אחיו של ליאור, ששירת באותו גדוד, סיפרו לחיילי הפלוגה האבלים על ליאור הילד, הנער, העלם והחייל. השיחה נערכה מתוך תחושה פנימית שזה היה רצונו של ליאור. קובי סיפר על ליאור הילד, בעל חוש הצדק המפותח ללא גבול, על יחסו האבהי לאחיו ולחבריו, ועל דאגתו לכל – תכונות שנותרו כמו שהן, ללא שינוי, באישיותו של ליאור החייל, ושמהן נבעה דאגתו לחיילים שלו… "כמה הייתם בליבו, בנפשו, ברוחו, בחיי היום-יום שלו, בשיגרה, בחגים, בשבתות […] הוא דיבר על החיילים הבודדים, העולים החדשים שאין להם הרבה כאן בארץ, ושצריך לעזור להם, והציע שאולי – אם יסכימו ולא יתביישו – הוא יביא בכל פעם מישהו שיהיה איתנו גם בשבת ויזכה לקצת מנה של חום משפחתי ואהבת מפקד. ליאור ידע את כל הפרטים בדבר חיילי הפלוגה, ותמיד ניסה להעניק ולתת ולמלא את החסר…'ליבי מצטמק כשאני רואה את ח' יוצא הביתה בטרמפים,' אמר. ליאור כילד וכמפקד היה אותו ליאור – בלי דאווין, בלי פוזה. …אומרים, שכשהאדם לובש מדים הוא משתנה, ועוטה עליו שריון של קשיחות, במיוחד כשהוא מפקד ויש אומרים, במיוחד בצנחנים. ליאור דילג על זה. זה היה קטן עליו, לא ראוי. לא היתה לו שום בעיה, כמפקד, לטפוח על שכמו של הפקוד ולהגיד 'מצטער, טעיתי,' לספר בדיחה גסה ולדרוש מצוינות ויעילות בביצוע. אמיתי וכן, רגשן ורך – בזה היה טמון חוסנו של הילד הזה." מאות החיילים חובשי הכומתות האדומות והבוכיים ידעו לבטא בכך עד כמה עזר להם באישיותו הטובה ובאדם שבו, ועד כמה היווה עבורם דוגמה ומופת של קצין ומפקד.
