מור-יוסף, אורי
אורי, בן גאולה ומרדכי, נולד ביום י"ט בטבת תשי"ג (6.1.1953) בירושלים. הוא למד בבית-הספר העממי על-שם לוריא עד גמר כיתה ו', ומכיתה ז' ועד לסיום לימודיו בבית-הספר התיכון, למד בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. אורי היה תלמיד קשוב ופיקח, אך נמנה עם הבינוניים בכיתתו. אמר על כך אחד מחבריו כעבור זמן: "כנראה שהיה חסר משהו למורינו בבית-הספר התיכון, שאת התלהבותו של אורי לתנועה ולצבא, לא הצליחו להדביק ללימודים". מורה שלו כתב להוריו: "אני מרבה לחשוב על אורי ובכל פעם עומדת לפני עיני תמונה של בחור נפלא מכל הבחינות. הוא היה מוכשר, בעל ידיעות רחבות והתעניינות אמיתית. גם היה צנוע, נעים הליכות ומקובל על הכל. כולנו אהבנו אותו מאוד והערכנו אותו. אורי היה יקר לי מאוד". זה בדיוק היה הרושם והזיכרון שהשאיר בכל מי שפגש בו. צנוע ושקט ומלא אהבת הבריות. נתמזגו באישיותו רצינות עם עליצות וקשיחות עם רגישות. הוא היה רגיש מאוד לערכים כגון צדק, יושר ושוויון. מגיל צעיר נאלצו כל ילדי השכונה לשחק על-פי כללים אלה, אחרת לא ניאות לשחק אתם, וכיוון שהיה אהוב על הכל, מלאו את רצונו ובלבד שישחק עמם. אורי היה קשור מאוד אל בני משפחתו, ובעיקר אל אחיו ואחותו. היו להם הרבה אהבות משותפות ולכן בילו את מרבית זמנם הפנוי יחדיו. עם אחיו הגדול למד באותו בית-ספר תיכון והיה חבר באותו שבט צופים, ואת אחיו הקטן נהג לקחת עמו בסיוריו הרבים בפינות החמד של ירושלים. שני אחיו העריצו את המרץ הרב התוסס בו, שתמיד ניצל אותו כדי לעזור לזולת. עם זאת מעולם לא שמעו מפיו דבר כגון: "אין לי זמן", או "עכשיו אני עסוק". מלבד אהבתו למשפחה היו לאורי עוד שתי אהבות גדולות: פעילות ספורטיבית ופעילות בשבט הצופים "מודיעין". הוא שיחק בכדורסל בקבוצת "הפועל" ירושלים ובמשך הזמן אף שימש בתפקיד ראש-הקבוצה. לתנועת הצופים הצטרף כשהיה תלמיד בכיתה ה'. הוא החל את דרכו כחניך בגדוד "לביא-יובל" והצופים "נכנסו לו לדם". הוא היה פעיל בועדות השונות, ובמחברת הגדוד היה תמיד ברשימת חברי המועצה. בהיותו בסוף הכיתה החמישית בבית-הספר התיכון, החל להדריך קבוצה בגדוד "החורש" ומשעלה לכיתה השישית כבר היה מדריך-גדוד. אורי התייחס לתנועה ברצינות רבה. ההדרכה הייתה לגביו חובה, עבודה רצינית ולא שעשוע. הוא הקפיד על הופעה בבגדי חאקי ודאג שהפעולות תהיינה מוכנות מראש. לקבוצתו הראשונה קרא "ירמי", על שם ירמי מהצנחנים, שהיה מעריצו ימים רבים. אורי התעניין מאוד בתולדות ארץ ישראל ועם ישראל וקרא הרבה בתחום זה. ברבות הימים נעשה מומחה ובקי במהלכי קרבות במלחמות ישראל וידע פרטי פרטים על מעללי יחידות מובחרות בצה"ל. כשהגיע מועד גיוסו לא היה לו ספק לגבי הדרך שיבחר בה. אורי גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971, והתנדב, בעקבות אחיו הבכור, לסיירת שריון. לאחר הטירונות, עבר קורס-יסוד בסיור, וכיוון שהצטיין כסייר, נשלח מיד לקורס מש"קי-סיור. למרות שאחיו היה מפקדו הישיר בקורס זה, הקפיד אורי שלא לתת פתח כלשהו לאפשרות, שיעזר על-ידי אחיו. לאחר שסיים את הקורס בהצלחה רבה, חזר ליחידת-האם שלו ומיד הכירו מפקדיו בעובדה, שנוסף על היותו חייל מעולה, הרי הוא מסוגל גם להיות מפקד מצוין. הם מיהרו לשלוח אותו לקורס קצינים וגם אותו סיים אורי בהצטיינות. הוא חזר לסיירת השריון ומונה למפקד סיור שריון. חבריו לנשק מספרים שהוא היה טוב בכולם, כחייל וכאדם. אין להם ספק שהוא היה האדם היחיד כמעט שהכירו, ששאף להרבות להבין את הזולת ככל היותר. בכל הקשור בצדק וביושר היה נוקשה ובלתי-מתפשר. הוא היה מיוחד בין "החברה", משום שהיה דתי יחיד בין חילוניים, אבל הדבר לא הפריע לו – הוא דרש מעצמו ולא מאחרים. תמיד השתדל לקיים את המצוות, אך לא השתמש בהן כתירוץ להתחמקות מחובות. כאשר יצא למלחמה סירב לאכול עד צאת יום הכיפורים. במלחמה השתתף אורי בקרבות הבלימה ברמת הגולן, כמפקד מחלקת סיור. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נתקלה מחלקתו במארב נ"ט והוא נפגע פגיעה ישירה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן
