זאב, בנם של ינטיל ויוסף, נולד בחודש תשרי תרצ"ב (אוקטובר 1931) בקובנה בירת ליטא. קיבל השכלה עממית. מתום מלחמת העולם הראשונה עד שנת 1940 הייתה ליטא מדינה עצמאית. בבירתה קובנה ישבו כ-40,000 יהודים. היא נודעה כמרכז חינוכי, רוחני ותרבותי חשוב של יהדות מזרח אירופה, וכמוקד לפעילות ציונית ענפה. בשנת 1940 סופחה ליטא לברית המועצות, אז נסגרו מוסדות החינוך העבריים וחוסלו רוב ארגוני התרבות והחברה. ב-24 ביוני 1941, ימי מלחמת העולם השנייה, כבשו הגרמנים את ליטא. רק כמה אלפי יהודים הצליחו להימלט לתוך שטחי ברית המועצות קודם לכיבוש. מיד לאחר מכן הוקם גטו בסלובודקה – פרבר של קובנה. בקיץ 1941 נרצחו כ-10,000 מיהודי קובנה לאחר התעללויות קשות. עם סגירת גטו קובנה, באוגוסט 1941, נמצאו בו כ-30,000 יהודים. בחודשים הבאים נרצחו למעלה מ-10,000 יהודים, והנותרים חויבו בעבודת כפייה. בסתיו 1943 הפך גטו קובנה למחנה ריכוז. אלפים מתושביו הועברו למחנות קטנים בפרברי העיר ולמחנות עבודה באסטוניה. ב-8 ביולי 1944, בהתקרב הצבא האדום הרוסי לקובנה, החלו השלטונות להעביר את היהודים למחנות הריכוז דכאו, קאופרינג ושטוטהוף בגרמניה. עד תום המלחמה נספו מרבית יהודי ליטא. זאב נכלא עם בני משפחתו בגטו קובנה. בשנת 1944, עם חיסולו של הגטו, הועלה עם משפחתו על רכבת לגרמניה. במהלך המסע הנורא הורדו מן הרכבת האימהות והילדים במחנה שטוטהוף, וזאב נאלץ להיפרד מאמו ומאחותו הקטנה. יחד עם אביו המשיך למחנה דכאו שבגרמניה, ושם הופרדו באכזריות המבוגרים מן הילדים. זאב לא שב לראות עוד את אביו, שנספה שם. מדי יום היה זאב יוצא לעבודה בדכאו, ולמרות הקשיים הצליח להחזיק מעמד. לאחר תקופת מה נשלח, עם קבוצה ובה 130 ילדים, אל מחנה ההשמדה אושוויץ, שם הועבדו בעבודות פרך ובתנאים בלתי אנושיים. בשתי אקציות, שנערכו בערב ראש השנה וביום הכיפורים תש"ה, נשלחו 90 ילדים להשמדה בתאי הגזים. מספר חבר על פגישתו עם זאב במחנה: "זוכרני את פגישתנו הראשונה במחנה ההסגר אושוויץ, כאשר הגעתי מפולניה ונפגשתי עם זאב ועוד חמישים בחורים בגילו מליטא. היה זה לילה של גורל, הלילה שקבע אז את חיינו. מתוך החברה הליטאית אפשר היה תכף להכיר את זאב כפעיל ונותן רוח להמשכת החיים. למחרת הועברנו למחנה עבודה והתחלנו להסתדר. זאב היה בין המתנדבים הראשונים שיצאו לעבודה. ערב ערב עם שובו הביתה התחלק בלחם שהרוויח עם חבריו. היו אז זמנים קשים ומרים, רבים בינינו התייאשו מהחיים, אבל זאב טען תמיד 'עוד ננקום בהם, אל יאוש חבר'ה! יהיה טוב!'" עם תחילת המתקפה של הצבא הסובייטי בכיוון קרקוב ואושוויץ, במחצית ינואר 1945, החלו הנאצים בנסיגה חפוזה מאושוויץ. 66,000 האסירים, רובם יהודים, הובלו בטורים ארוכים במסע רגלי מפרך בקור העז, במה שכונה "צעדת המוות". כ-15,000 מביניהם התמוטטו מאפיסת כוחות, או שנורו בידי הגרמנים. זאב נשלח בצעדת המוות לגונסקירכן שבאוסטריה, שם שהה עד יום השחרור – 5 במאי 1945. ממאה ילדי קבוצתו שהובאו לדכאו נשארו בחיים רק ארבעה, וזאב ביניהם. עם סיום המלחמה מיהר לשוב לקובנה, בתקווה למצוא את משפחתו וקרוביו, אך שם נסתבר לו כי אף לא אחד מהם נותר בחיים. זאב הצטרף להכשרה ששמה פעמיה לדרך בנתיב "הבריחה", נדד לאיטליה ושם נאסף עם עוד מאות נערים ניצולי שואה על ידי חיילי הבריגדה היהודית. הנערים שוכנו בחווה, שקודם לכן הייתה חוות נוער פשיסטי איטלקי ולאחר המלחמה שימשה מקלט למאות בני נוער יהודי. בחוות ההכשרה קיבלו חינוך עברי, והוכשרו לקראת העפלתם לארץ ישראל. בפברואר 1947 העפיל לארץ בספינה "חיים ארלוזורוב". האונייה יצאה משבדיה ביום 1 בינואר 1947 כשעל סיפונה 664 מעפילים – מרביתם נשים ניצולות מחנות ריכוז, וחלק מאנשי "החלוץ" מדנמרק ומשבדיה. בהגיעה לנמל לה הבר בצרפת עלו עליה עוד מאות מעפילים. תנאי מזג האוויר הקשים אילצו את הספינה לנדוד בין נמלי אלג'יר וטוניס, עד הגיעה לנקודת איסוף נוספת בנמל מטפונטו שבאיטליה, שם עלו על הספינה עוד 734 מעפילים, ובהם זאב. משם המשיכה "חיים ארלוזורוב" בדרכה לחופי הארץ, כשיעד ההורדה היה ניצנים. אולם משחתות בריטיות שעטו עליה גרמו לשינוי בתוכנית, והאונייה פנתה לחיפה. הבריטים עלו על האונייה, ובקרב קשה שהתנהל על הסיפון נפלו קורבנות משני הצדדים. בסיומו נעצרו 1,348 מעפילים ושולחו למחנה המגורשים בקפריסין. לאחר ששהה כחצי שנה בקפריסין הצליח זאב להגיע לארץ ולהצטרף לקבוצת הכשרה של "עליית הנוער" בכפר רופין שבלב עמק בית שאן, בה שהו חבריו מקבוצת "סלוינו" באיטליה. עבד שם כדייג. בשנת 1948, ימי מלחמת העצמאות, עזב זאב את ההכשרה והתגייס לצבא. "היה זה זמן בו הדי התותחים נשמעו למרחוק ואויבינו הטרידו את יישובינו השלווים", סיפרו חבריו, "תסיסת הגיוס לצבא גברה מיום ליום ואי אפשר היה לעצור בעדה. וזאב בין הראשונים אשר מתגייס לצבא. עוזב את החברה ושם פעמיו לדרך אחרת, בתקווה שעם תום הקרבות ובוא הניצחון הוא יחזור לחיק החברה וימשיך לטוות ולרקום יחד את חלום היצירה וההתיישבות. נטלנו ממנו ברכת פרידה ובו בזמן גברה החרדה לזאב, ההולך לקרב הטומן בו הפתעות רבות." זאב שירת בגדוד 13 בחטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1 ב"הגנה". הוא השתתף בקרבות "המשולש" באזור המרכז ואחר כך ירד עם יחידתו לנגב. בימי החופש היה בא לחברת הנוער והיה מרבה בסיפורים על חיי הצבא. סיפוריו היו מלאי התלהבות, סיפורי איש המוכן לכול. בדצמבר 1948 השתתף זאב במבצע "חורב". מבצע "חורב" (שכונה גם מבצע "עין", ע"ש עזה, עוג'ה ועסלוג'), הגדול במבצעי צה"ל במלחמת העצמאות, נערך בשלבי המלחמה האחרונים. הוא נועד למגר את שארית צבא הפלישה המצרי, לסלקו מתחומי ישראל ולאלץ את המצרים לפתוח במשא ומתן לשביתת נשק. במבצע, עליו פיקד יגאל אלון, שותפו כוחות רבים של כמה חטיבות לוחמות, שהורדו דרומה מאזורים שבהם שקטה המערכה. המבצע החל ב-22 בדצמבר 1948 בהפצצה על ריכוזי הצבא המצרי ובפעולת הטעיה באגף המזרחי של החזית, בכיוון רצועת עזה. מאוחר יותר נע המאמץ העיקרי בשתי זרועות לעבר עוג'ה (ניצנה). בליל כ"א בכסלו תש"ט (23.12.1948) כבשו כוחות "גולני" את משלט 86 מצפון לח'אן-יונס, איימו על הכביש ומסילת הברזל ויצרו את הרושם שהכוונה היא לנתק את הכוחות המצריים שברצועת עזה. המצרים הגיבו בהתקפת נגד עזה בסיוע ארטילריה ושריון, ובלחץ האויב נאלצו לוחמי "גולני" לסגת. בקרב זה נפל זאב. זאב היה בן שבע-עשרה בנפלו. הוכרז תחילה כנעדר, ולאחר שנמצאה גופתו נטמן בגבולות. לאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ צאלים, בו התיישבו חברי קבוצת ההכשרה שלו. במהלך מבצע "חורב" נעשה גם ניסיון לחסל את "כיס פלוג'ה" בו היה כוח מצרי, אך כישלון ההתקפה על עיראק אל-מנשיה מנע זאת. למרות שלא כל מטרות המבצע הושגו המשיכו הכוחות הישראליים להתקדם ואף חדרו לתחום סיני. המערך המצרי התמוטט ונשקפה סכנת כיתור לכל הצבא המצרי ברצועת עזה. בעקבות החדירה לסיני הופעל לחץ מדיני כבד על ישראל והיא נדרשה לסגת, אך האיום בניתוק עשה את שלו, וביום 6 בינואר 1949 הודיעה מצרים על הסכמתה לפתוח במשא ומתן עם ישראל. למחרת פסקה האש בחזית הדרום, ובכך נסתיימה הלחימה בחזית המצרית. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
