מוררי, ולדימיר

בן לודמילה וולדימיר. נולד ביום כ"ג בתמוז תשמ"ב (14.7.1982) במולדביה. למד בבית-ספר במולדביה. מגיל צעיר מאוד, לאחר שהוריו התגרשו והוא נשאר עם אמו ואחותו אירנה, נהג ולדימיר לעזור בכל עבודות הבית. 'וובה', כפי שכונה ולדימיר בחיבה, היה נער חרוץ מאוד. כשהיה כבן עשר שנים נטל חלק פעיל בבניית הבית. "לבדו היה פורק משאיות חומרי בנייה." סיפרה אמו. "הוא נהג לומר לי שאם הוא לא יעזור, אז מי יעשה את זה?" ולדימיר היה חבר טוב ותומך, תמיד מוקף חברים וחברות, צעיר מלא חיים ושמחה. נשמתו הטובה, ליבו החביב ונכונותו לעזור לכל נזקק בכל עת העידו על אנושיותו ואופיו הנעים. ולדימיר גדל בצל סיפורי סבתו על מותם הטרגי של הוריה במלחמת-העולם השנייה ועל חייה בגטו. כשהיה בן 15 כבר הפגין שיקול דעת של אדם בוגר, ודיבר עם אמו על עלייה לישראל, באומרו שרק כאן נמצא ביתו האמיתי. בינואר 1999 עלה ולדימיר לישראל עם אמו ובעלה, אחותו אירנה ואחיו הקטנים אנסטסיה וניק. המשפחה התיישבה בחדרה. כבר ביומו השני בישראל החל ולדימיר לעבוד בעבודות בניין קשות, כדי לעזור בפרנסת משפחתו. לאחר זמן-מה החל ללמוד בבית-הספר 'עמל' בחדרה. אולם בתום שנת לימודים, למרות הפצרות אמו, החליט ולדימיר לשוב לעבודתו, מפני שראה כחובתו קודם-כל לעזור למשפחה, ואת הלימודים התכוון להשלים בעתיד. הוא עבד ללא הפסקה עד יום גיוסו לצה"ל, וכל שקל שהשתכר נתן למשפחתו. בחודש דצמבר 2001 התגייס ולדימיר לצה"ל. כעבור זמן קצר סיים קורס מחשבים והוצב בבסיס של חיל-החימוש בצפון הארץ. בבית הראה בגאווה את תעודת סיום הקורס, ותיכנן להמשיך ללמוד בעתיד בתחום זה. ולדימיר היה חייל שקט ומקצועי, ביצע בנאמנות את תפקידו והשתלב היטב ביחידה. ביום כ"ה בסיוון תשס"ב (5.6.2002) נפל ולדימיר בפיגוע חבלני בצומת מגידו. באותו בוקר עלה לאוטובוס אגד בקו 830 בדרכו מביתו בחדרה לבסיס. בצומת מגידו התנגשה באוטובוס מכונית תופת שנהג בה מחבל-מתאבד, ובפיצוץ נפגעו כמעט כל יושבי האוטובוס. ולדימיר נהרג במקום. בן עשרים היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רב"ט. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחדרה. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. כתבה אמו של ולדימיר: "על תקרת חדרו ולדימיר כתב את שמו. כאשר אני מביטה למעלה על התקרה אני רואה את הכתובת, אני נזכרת בדבריו, ברצונותיו, וליבי נקרע… אני מבקרת בבית-הקברות ומבקשת ממנו שיאמר לי לפחות מלה אחת, אך הוא שותק. למרות הכל, בנשמתי הוא בכל זאת קיים ותמיד יישאר. תמיד הוא יהיה איתי בחיוכו הגדול על פניו היפות, בני החביב והמסור." כותבת חברתו, ג'אנה: "ולדימיר היה נשמה טהורה, שופע טוב לב, אהבה ונתינה. היתה לו נוכחות שגרמה לי כל פעם לחייך. תמיד אוהב אותו מכל הלב. וובה, יקר!" חברו כותב: "מה אוכל לספר עליו? רק דברים טובים. וובה היה חבר אמיתי, שתמיד עזר וכולנו מתגעגעים אליו." כותבות חברותיו אניה, תמי וקירה: "על וובה אפשר להגיד דבר אחד שלעולם לא יישכח. היום ביום ההולדת שלו הוא נוכח יותר מתמיד, כולם זוכרים את החיוך שלו, את היופי שלו, את שערו הבלונדי ועיניו הכחולות. אף אחד לא יוכל לשכוח את טוב ליבו וכמה טוב הוא עשה לאחרים. אולי הזמן עובר וזמנים משתנים אך את דמותו הנצחית אף אחד לעולם לא ישכח ותמיד יזכרו בליבו."