מורפורגו, אוריאל
בן אמיליה וחיים (רצנו), נולד ביום כ"ב בניסן תרפ"ג (8.4.1923) בעיר פאדובה, איטליה. נצר למשפחה עתיקה וידועה באיטליה, אשר שומרת על שושלת יוחסין החל בשנת 1585, ונטלה חלק חשוב בחיי התרבות והמדע באיטליה. ביוזמתו וביוזמת משפחתו עלה לארץ-ישראל בחודש ינואר 1940 בעודו נער ובא ללמוד במקווה ישראל. עם סיימו את לימודיו המשיך ללמוד ולעבוד בתחנת- הניסיונות ברחובות, ולבסוף היה לעוזר מדעי ומדריך לילדים בטבע ב"בית גורדון" שבדגניה. כמו-כן למד בסמינר למורים של תנועת הקיבוצים. בפרוץ מלחמת-העולם השנייה ניסה להתגייס על אף גילו הצעיר ולשם-כך "תיקן" את תעודותיו ואף נענש על כך והושם במעצר על-ידי הבריטים. בתיווכה הנמרץ של הנרייטה סולד שוחרר ורק בשנת 1944 הצליח להתגייס לחי"ל (הבריגדה היהודית). לפני גיוסו השאיר אצל ידיד בארץ מעטפה סגורה, בציון "לפתוח רק אם אמות", ובה דברים נעלים של פרידה ותנחומים ("אני מאושר להגיש את חיי לאמא-מולדת, אני גאה להקריבם לה ואינני יודע כיצד להודות לגורל על שנתן לי הזדמנות מכובדת זאת"). זוהי דוגמה קטנה מהמכתב, שכולו מלא הגיגים נעלים של פטריוט ישראלי בלב ונפש. אוריאל שירת בבריגדה באיטליה ובארצות השפלה, הגיע לדרגת לנס-קורפורל (טר"ש) וזכה לציוני שבח בתעודת השחרור שקיבל ביוני 1946. את התעודה הזאת ואת שאר תעודותיו מסר לפליט, כדי שזה יעלה ארצה בשמו והוא נשאר עוד באירופה עד אפריל 1947 ועזר בהעפלת שארית הפליטה. משחזר ארצה התחיל ללמוד בטכניון והיה פעיל ב"הגנה". בחודש ינואר 1948 הפסיק את לימודיו והתגייס, סיים קורס מ"כים ונתמנה למפקד כיתה בחטיבת "כרמלי". הוא הצטיין בפעולות, גילה בהן אומץ, מסירות ושיקול-דעת וזכה לשבח בפקודת-יום של גדודו. אוריאל נפצע בפעולה בנוסעו במשוריין בוואדי-ניסנאס בחיפה. על אף התנגדות הרופאים חזר מחופשת-ההבראה לפני החלמתו והצטרף למתכוננים לקרבות לשחרור חיפה. נפל בקרב על בית הנג'אדה בוואדי-רושמיה ביום י"ב בניסן תש"ח (21.4.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. אחיו מרדכי נפל כארבעה חודשים אחריו ליד קבוצת שדה אליהו.
