בת איבט ונחמן זבלודוביץ. לאה נולדה בי"ט באדר תשי"ב (16.3.1952) בבית החולים "עין גדי" בתל אביב. לאה הייתה תינוקת יפהפיה וחייכנית, בחיבה קראו לה "לילי" ו"ליליקה", או "נונה" בפי סבתה. היא למדה בבית הספר העממי "יהודה הלוי" ברחוב אוליפנט בתל אביב. כאשר סיימה את לימודיה המחנכת של לאה הייתה הראשונה להמליץ להוריה ולה שתלמד עריכת דין, הנתונים שלה לכך נבטו כבר אז. לייזר, סבה של לאה, שהיה קורא לה "קוקליקה" ומדבר איתה בספניולית-לדינו, אהבה ללא מצרים. היא הייתה נכדתו הראשונה לאחר השואה, ובבת עינו. כשנפטר לילי כתבה עליו כתבה כה מרשימה, עד כי מוריה בבית הספר החליטו שראוי שהכתבה תוצג למשך חודשים במסדרון בית הספר. בתיכון, "גימנסיה הרצלייה", לילי למדה במגמה הדו-לשונית. כבר אז לשונה השלוחה "הפילה חללים" את כל שומעיה, עד כדי כך שהמורה ד"ר וייזר היה קורא לה "הבת שלי". כלשונה גם כתיבתה. כתב ידה היה ממלא דפים בכתיב זורם, קריא, מעניין, מרתק, אותיות מחוברות, מילים ומשפטים שוטפים שצף קצף, כמו שפתה המדוברת. כל ידידיה וחברותיה זוכרים אותה כבדרנית אולטימטיבית וככזו שששה לעזור בחיוך ובקלות. אחד מתחביביה של לאה היה בידור החברים והחברות שלה, שהיו מתקבצים סביבה לשמוע בדיחות ופיקנטריה. בהשפעת סבתה, אשר התגוררה באותה דירה עם המשפחה, אהבה לאה לרקום, ולהכין עבודות אומנות. גם אבא נחמן תרם את כישרונו היצירתי כנגר, אף כי לדרגת נגר לאה לא הגיעה – ידיה היו ענוגות מדי לכך. בצבא שירתה לאה קרוב לבית, בקריה, במשרד הביטחון. שם העריכו את כושר הדיבור שלה באנגלית, אשר יחד עם השרמנטיות הטבעית שלה גרמו לכך ששובצה בתפקיד של מתורגמנית לאורחי משרד הביטחון וכמלווה נחוצה להראות לתיירים אלו את נופי הארץ ואתריה. היות וכה אהודה הייתה על מפקדיה במשרד הביטחון, המשיכה לעבוד שם לאחר שחרורה מהשירות הסדיר בצה"ל, כאזרחית. ביום עבדה עם משלחות הרכש של משרד הביטחון ואחר הצהריים ובערבים למדה משפטים באוניברסיטת תל אביב. סיפר בעלה של לאה, אלכס מור עדין: "ליל ואני הכרנו בשנה האחרונה ללימודיה. הפגישה הראשונה הייתה מרתקת עבור שנינו. צעדנו על שפת הים בין הרצלייה לתל אביב, ולא הפסקנו לדבר. הכימיה בינינו פעלה והובילה לנישואין כעבור עשרה חדשי חברות לוהטים – נישאנו במלון אכדיה בתאריך 30.6.1977. תוך כדי התמחות בבית המשפט בתל אביב, הקמנו והרחבנו את משפחתנו. נולד עדי הבכור המקסים, ומיד אחריו אלון הטוב והחייכן". עם עבר כשלה במשרד הביטחון, לא היו ללילי קשיים מיוחדים להתגייס לכוחות המשטרה. היא קיבלה הודות לתואר עורך הדין שלה מעמד מקצועי ודרגה תואמת. היא שירתה במרחב דן ברמת גן. תפקידה היה קצינת רישוי עסקים, תחת הממ"ר לושי, אשר העריך את מוחה החריף ואת חריצותה. לשונה החדה והאופי החזק והחברותי שלה סייעו רבות בכדי לפתור מצוקות של בעלי עסקים, בצורה אנושית ובאופן כזה שסיפק את הרשויות. מספר בעלה של לאה: "זכורה לי פרשת רישוי סככות למכירת תותים ופירות של משפחת סולטנה. הדוכנים שלהם בכניסה לרמת השרון יצרו פקקים על שפת הכביש הצר והעמוס. אף אחד לא רצה לתת להם רישיון לעסק, אך לילי התעמתה איתם. משפחת סולטנה הייתה משפחה של אסירים משוחררים שרצו להשתקם. לילי בשפתה השנונה, עם חיוך ובמתק שפתיים, תוך כדי קידום תהליכים בירוקרטיים שונים, גרמה להם, לקשוחים, לסלול חניון, לבנות סככות יציבות ובלתי מסוכנות. הם שוקמו – והציבור יצא נשכר עד עצם היום הזה. היא והמשטרה עשו את שלהם לתפארת. היו עוד רבים שהעריכו אותה. כל הסובבים במרחב דן. לא אמנה שמות כי היו רבים, והשנים השכיחו…" אחרי שנתיים של שירות במשטרה אובחן אצל לאה סרטן השד. היא עברה שנה וחצי של כאבים, תופת, ייסורים, טיפולים, ותמיד עם תקווה. כל אותה תקופה היא המשיכה לעבוד ולהופיע במשרדה, בבתי משפט. מספר בעלה: "אף אחד מהקולגות לא ידע מה יש לה. היא אמרה לשואלים: 'יש לי קוצר נשימה…' בבית היא הייתה מתעלפת ומתייסרת. כדורים. הקרנות. כימותרפיה… כריתה… השירים שהיינו שרים יחד עם הבנים לפני שכבם לישון, הפכו נדירים יותר ויותר…" בו' באדר תשמ"ה (27.2.1985) נפטרה לאה. מפקח לאה נפלה בעת שירותה. בת שלושים ושלוש הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. השאירה אחריה בעל ושני ילדים. מתוך הדברים שכתב אלכס, בעלה של לאה, בשנת 2007: "לילי נפטרה, בדמי חייה, אפילו לא מלאו לה שלושים ושלושה אביבים. באביב נקטף הפרח. למה?! כי היא הצטיינה בכול. כולם אהבוה. מעל לכולם אהב אותה אלוהים. והוא אלוהים, לקח אותה אליו, כי היא הייתה פרח! אנו, משפחתה, מניחים פרחים על קברה בבית הקברות הצבאי בקריית שאול זה עשרים ושלוש שנים. בכל ביקור, אני מציג בפניה את פירותינו, עדי ואלון, אשר בגרו ברבות השנים. סיימו תארים באוניברסיטת תל אביב – כמוה. אני גאה בהם! השארת לי אותם בגיל חמש ושש שנים, פעוטות רכים. מה שהקנית להם בשנים המוקדמות הללו, היה דשן פורה. הם הלכו בדרכך, מושפעים מאופייך ותכונותיך. כעת הם ארזים העומדים בפני צעד חשוב בחייהם – הקמת משפחות. צר לי וכואב לכולנו שאת לא נוכחת פיסית בכל זה. אולם בלבותינו את נוכחת יום יום. התמונות הרבות שצילמנו אז מאפשרות לנו להעצים את הזיכרונות הנפלאים"
