מורטוב-לוץ, יגאל

בן בוריס ז"ל וזינה. נולד ביום ג' בסיון תש"א (29.5.1941) בסיביר שברוסיה. עלה ארצה עם אמו בשנת 1946. למד בבית-הספר היסודי ע"ש ח. נ. ביאליק שבחולון. אחרי-כן המשיך את לימודיו בקיבוץ עין-החורש. את לימודיו העל-יסודיים סיים בבית-הספר התיכון ע"ש מכס פיין שבתל-אביב. מחנכו בקיבוץ כתב לאמו: "בנך, יגאל, קורץ מחומר טוב, ילד טוב-אופי, מוכן לעזור ולשמוע, שניחן בתכונות נפלאות. אך בנפשו נחרתו זכרונות-עבר קשים צריך לתת לו הרבה שמחה ואהבה, כדי שישתחרר מהמועקה הכבדה הרובצת עליו. מעמדו בקבוצה לא רע, אם כי אינו מתבלט יחסית. הוא שתקן, אך נימוסי וממושמע. בלימודים אינו מצטיין ביותר, אם כי הוא עובד בחריצות ואין אני יכול לטעון משהו כנגדו. צריך להבין את מצבו המיוחד בקיבוץ, כשחסר הוא בית על אוירתו המשפחתית, האופפת על ילד ועוזרת לו להתגבר על כל מיני קשיים נפשיים המתחוללים בתקופת ההתגברות". יגאל אהב את חיי הקיבוץ והיה קרוב ברוחו לחינוך הקיבוצי. הוא חש עצמו טוב בטבע, ביער, בהרים, וחלם על היום בו יוכל להתיישב בקביעות בקיבוץ או בעיירת-פיתוח. בצעירותו הצטרף יגאל לתנועת-הנוער 'השומר הצעיר' והתמיד שנים רבות בפעילותו במסגרת תנועה זו. אהב ספורט, שחה הרבה, התאמן בריצה והקדיש שעות רבות להתעמלות. טייל הרבה ברחבי-הארץ ונהנה מכל אבן ומכל שביל חדש. יגאל גויס לצה"ל באוגוסט 1960 והוצב לחיל-הקשר. הוא התחיל את דרכו הצבאית כטכנאי-אלקטרוניקה והגיע מהר לדרגת רב-סמל. כשחש כי מקומו בצה"ל – התנדב לצבא-הקבע, עבר קורס-קצינים והתחיל בקידומו המהיר בדרג-הפיקוד. יגאל הקדיש את כל מרצו לתפקידו הצבאי והצליח בד-בבד לבנות בית ולהקים משפחה, להיות אב נאמן לבנו ולבתו ובעל מסור לאשתו. מספרת אשתו – ריקי: "יגאל היה בן יחיד להוריו ולכן שאף להקים משפחה גדולה – 'שיהיה שמח ורועש ונעים'. הוא היה קפדן, אך יחד-עם-זאת חבר, עוזר ומייעץ. כך נהג גם כבעל וכאב, כל-זאת עם חיוך שלא מש מפניו ועם אופטימיות שבאה לגילוי בדבריו. תמיד קיוה לטוב ושאף לתקן ולשפר". בתפקידו האחרון היה יגאל מפקד גדוד-קשר בדרגת סגן-אלוף. ביום כ"ה בחשון תשל"ז (18.11.1976) נפל יגאל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחולון. השאיר אחריו אישה, בן ובת, ואם. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב חברו לגדוד, רוני: "יגאל ארג ביחידה מערכת יחסים שכולם היו שוים בה, ולא היו שוים יותר או שוים פחות. קבוצת החיילים חיה כמשפחה אחת שיגאל היה בה, על-אף גילו הצעיר, כאב לחיילים. יגאל ומשפחתו, שגרו בסמוך, דאגו להעניק לנו אוירה נעימה בביתם, והיינו מבלים בו ומנהלים חיי-חברה משותפים. שיחות על כוס-קפה בימי שישי בערב לצלילי תקליטים, עיון באוספים מעניינים ועיסוקים נוספים מילאו את החלל הריק בהרגשתם של החיילים שנותרו בתורנות ולא יצאו לביתם לחופשה. יגאל דאג לחייליו כאב לילדיו וכאשר ראה כי מישהו מהם עומד לעשות מעשה שיפגע בו בעתיד, נהג להזהירו בעוד-מועד כדי למנוע ממנו סבל וצער שלאחר מעשה. כאשר נפגשנו לראשונה, היה יגאל רב-סמל. הוא התקדם והגיע לתפקיד של מג"ד. תפקידו הבכיר לא שינה אותו. הוא המשיך להתייחס אלינו כאב אל בניו, אוזנו היתה קשובה לכל אחד מחייליו, ונכונותו לעזור לא ידעה גבול. דמותו לא תישכח לעולם". מפקדו של יגאל – הקשר"ר – ספד לו בהלויתו: "יגאל הצטיין בתכונות ובכישורים אשר הפכוהו לקצין מעולה. מפקד בתחום המקצועי והמבצעי, מקובל על מפקדים ואהוב על פקודים. הוא גילה אופטימיות רבה גם במצבים קשים ותמיד נסוך היה חיוך על שפתיו".