אבינועם, בן חנה ואברהם, נולד ביום ט"ו באב תשי"ב (6.8.1952) בקיבוץ יד מרדכי. הוא גדל בחברת הילדים של הקיבוץ, למד עם אחיו התאום, יעקב, בבית-הספר היסודי והמשיך בלימודים על-יסודיים במוסד החינוכי "שקמה" ביד מרדכי. כתום י"א שנות לימוד הלך לבית-הספר התיכון-אזורי בשער הנגב, שם השלים את לימודיו התיכוניים ועמד בבחינות הבגרות. נער עירני וחביב היה אבינועם. "בושקלה" כינוהו ידידים ורעים בקיבוץ. ילדות שובבה, רצופת משחקים ושמחה הייתה לו בחברת הילדים, וכשהגיע לבית-הספר התגלה כתלמיד סקרן. אבינום הקפיד בענייני סדר וניקיון וטיפח כתב-יד מסולסל ונאה. בחברת הילדים לא נפקד מקומו, והוא השתתף בכל פעולה ואף משך את חבריו בלהט התלהבותו. מסעות ברחבי הארץ, חגיגות ומסיבות, משחקי ספורט ועבודות במשק – בכל אלה השתתף בושקלה. חבריו ידעו תמיד שאפשר לסמוך עליו. "החברמניות של אבינועם", סיפרה אחת מידידותיו, "לא התבטאה בדיבורים, כי אם בארגון ובעשייה". אבינועם לא יכול לשאת אדישות ובטלה, ותמיד היה דוחק בחבריו לעשות דבר מה, לרקוד ולשמוח: "יאלה, חברה! אתם באים לארגן משהו?" היה קורא כשראה אותם מתפרקדים על הדשא. בעקשנות ובלא ליאות נרתם לכל עשייה, וביחוד לעשייה שהוא יזם. הוא היה חובב ספורט מושבע, השתתף במשחקי "הוקי", שיחק בכדורגל והצטיין במשחק הכדורסל. לימים אף היה חבר בנבחרת הכדורסל של "הפועל" יד מרדכי. כשהיה חניך במוסד "שקמה", פעל במסגרת תנועת הנוער של "השומר הצעיר" והשתתף בפעולות גדנ"ע שונות. לאחר שעבר עם קבוצת בני גילו לבית-הספר התיכון בשער הנגב, נקלט במהירות בחברה החדשה וארגן ביקורים ביד מרדכי למען ידידיו החדשים. "היה לנו הווי משלנו בחדר", סיפר יוסי, שהיה ידידו הנאמן. "צחקנו אחד על השני, על הכשלונות ועל ההצלחות, והכל בהלצה". אבינועם היה בן מסור להוריו, אח נאמן לאחיו התאום ולאחיו הבוגרים, איתן ואריה. הוא היה גבה קומה, בעל עיניים חומות ונבונות, חביב ואהוב על חבריו ועל בני משפחתו. אבינועם גויס לצה"ל בראשית פברואר 1972, והתנדב לסיירת שריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס סיירי שריון ולימים, הוצב ביחידת חרמ"ש והשתלם בקורס מ"כים. גם בצבא היה אבינועם הרוח החיה של יחידתו. ידידיו זוכרים כיצד בערבי שבת וחג, לאחר שעות אימונים ארוכות וארוחת ערב חגיגית, שבו החברה לאהלים וישבו באפס מעשה. אז היה אבינועם מביא חבילות ממתקים, מארגן שירה וריקודים והופך ערב ארוך ומייגע ללילה שמח ועליז. גם ברגעים קשים של מעמסה פיזית ומתח נפשי, לא נפלה רוחו. הוא עצמו לא התלונן על קשיים ודאג לעודד את רוחם של ידידיו. "אל תיקח ללב. תראה שהכל יהיה בסדר", נהג לומר לחבר, כשהוא טופח בחיבה על שכמו. כשהיה מגיע הביתה לחופשה קצרה, ביקש לראות את כולם, את הוריו, את אחיו ואת ידידיו בקיבוץ. על חוויותיו סיפר ברוח טובה ובחיוך על שפתיו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נשלחה יחידתו לסיני והשתתפה בקרבות הבלימה נגד המצרים. אבינועם לחם כמפקד נגמ"ש בגזרה הצפונית של התעלה והיה שקט, רציני ובטוח במעשיו. גם כשנפגעו כלי רכב רבים של היחידה, לא נרתע מביצוע המשימות הקשות שהוטלו עליו. באחת הפגיעות ניכווה, אך סירב להישלח אל העורף לטיפול רפואי ושב מהר אל שורות הלוחמים. ביום ג', 16 באוקטובר 1973, פגש את אחיו, איתן. הפגישה הייתה מרגשת ביותר; "איזו שמחה הייתה זו, להיפגש בכל רגע פנוי, להיווכח ששנינו עדיין כאן, או להרים יד לשלום ברגע שאחד עבר ליד השני, רכוב בכלי רכבו", נזכר איתן. שני האחים חצו את התעלה ונעו לתוך שטח מצרים. "הספקתי לנופף פעם אחת בידי, כשהיינו באזור ארץ גושן בעלת המטעים, הדקלים והפלחים העלובים", סיפר איתן, אך אז נקטעה האידיליה. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נהרג אבינועם מפגיעת טיל נ"ט כשפיקד על נגמ"ש במחנות אבו-סולטן, ממערב לתעלת סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביד מרדכי. השאיר אחריו אב, אם ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקד היחידה: "בנכם, אבינועם ז"ל, שירת ביחידה כמפקד כיתת חרמ"ש. לאחר שפלוגתו נפגעה, התנדב אבינועם לשרת ביחידת צנחנים. לאחר חציית התעלה, הוטל על היחידה לטהר את מחנות אבו-סולטן, ובמהלך הקרב שהתפתח נפגע הנגמ"ש בו לחם אבינועם, והוא נפל. אבינועם שימש דוגמא ללוחמי הפלוגה. הוא בלט בחריצותו, ביושרו ובאהבתו את הזולת. אומץ לבו ודבקותו במטרה היו ידועים לכל". הוריו, אחיו וידידיו בקיבוץ יד מרדכי הוציאו לאור חוברת ובה פרקי זיכרונות ודברים על דמותו ועל דרכו של אבינועם ז"ל.
