fbpx
מור(אוניקובסקי), דביר

מור(אוניקובסקי), דביר


בן הזקונים של חגית ורון. נולד ביום כ"ד בסיוון תשנ"ב (25.6.1992) בקיבוץ עמיעד. אח לשחר, טל, דותן ודולב. דביר היה ילד עם מבט חד ושמחת חיים שופעת. הוא היה אנרגטי, פעלתן ובוגר מכפי גילו, ובלט בשקט הנפשי שלו ובצניעותו. הוא גדל בקיבוץ עמיעד, התחנך ולמד בבית הספר יסודי "מבוא גליל" בקיבוץ איילת השחר ואחר כך בחטיבת הביניים ובתיכון "עמק החולה" בקיבוץ כפר בלום. דביר סיים את לימודיו במגמת תיאטרון בהצטיינות, ולאורך כל השנים בלט בהצטיינותו בכל תחום והיה אהוב על כל מוריו. דביר היה אהוד על חבריו וחביב הבנות. בילדותו ובנעוריו השתייך לקבוצת פאפיה בקיבוץ. עם חבריו התנסה במתכונים יצירתיים , בשחיות לילה גנובות בבריכה, בריצות במטע, בטיולים אינספור, כולל פק"ל קפה בכל מקום. חבריו של דביר סיפרו על "צ'ארמר אמיתי עם בנות, גונב לכולם את ההצגה על רחבת הריקודים עם השיגעונות שלך , החיקויים שהשאירו אותנו בוכים מרוב צחוק… היית ילד בן תשע-עשרה עם הומור של זקן בן תשעים, מתעפץ בכל מקום, קורא לכולם מֵיידָלֶה, ואף פעם לא שוכח לזרוק איזה אויש … לטייל איתך היה כרוך בחפירות של שעות על כל קוץ, סלע או סתם כוכב. ועל כל אחד מהם דיברת עם כל כך הרבה אהבה והבנה … כשחושבים על חבר, על מישהו אכפתי, שכיף לדבר איתו, לצחוק איתו ולהיות איתו שעות בלי שיימאס – חושבים עליך". אתי עמר, המחנכת של דביר בכיתה י"ב, הספידה אותו וסיפרה על יכולות המשחק שלו , על המצוינות ועל ההתנדבות: "היה לך חשוב להצליח גם בלימודים, כמו בַּכּוֹל. אני זוכרת שבמסע י"ב לאילת, אנחנו על הר שלמה, חום אימים, והמים בבקבוקים נגמרים. היה צריך לרדת מההר למלא מים מהעוקב ולעלות עם בקבוקים מלאים בחזרה, ומי התנדב למשימה? מובן שדביר היה בין המתנדבים הראשונים. כאיילה שלוחה דילגת למטה ועלית בחזרה, כמו היה זה דבר של מה בכך. השיא היה בהפקות התיאטרון בי"ב כששיחקת את הקצין הנאצי בהצגת 'גטו'. אז שבית את ליבי סופית! עכשיו אני עומדת כאן, ולא מאמינה שיותר לא אראה אותך. דביר החזק, המוכשר, היפה, החכם, המצחיק והאהוב על כולנו". בגיל שלוש-עשרה החל דביר לרכוב על אופניים במסגרת קבוצת רוכבי האופניים במועדון T.N.T, ובמהרה הפך התחביב לאהבתו הגדולה . הוא פילס את דרכו לצמרת הרוכבים בארץ לגילו, ואף זכה כסגן אלוף ישראל לנוער בשנתו הראשונה בקטגוריה זו. דביר ייצג את המדינה בנבחרת ישראל לנוער בתחרויות בינלאומיות והגיע להישגים מרשימים. ניסים מעוז,דודו של דביר כתב לו ולזכרו : "להיות ספורטאי מצטיין מעיד יותר מכול על התכונות שהיו טבועות בך: להגיע לפסגות של הישגים ברמה הגבוהה אליה שאפת מצריך יותר מכול התמדה, כוח רצון והקרבה אישית, מלחמה מנט אלית בקושי הנובע מתלאות הדרך … הוכחת לעצמך ולאחרים שוב ושוב כי הקושי אינו מרתיע אותך ואף מחשל … מנהיג היית. לכאורה, הכול בא לך בקלות אבל אנחנו יודעים כמה זה לא פשוט להיות שם מוביל ולא מובל. תמיד להיות קצת לפני כולם , תמיד בפסגה – זה ממכר ומחייב גם יחד … מצוין בין מצוינים … שידרת בביטחון: יש כאן על מי לסמוך". בגיל שש-עשרה איבד דביר את אימו חגית, שנפטרה ממחלה קשה. באותה תקופה התמודד עם קשיי האובדן, אך לא ויתר והתמיד בעיסוקיו, המשיך להצליח ולהצטיין בכל התחומים. בשירו "איפה אני?" כתב דביר: "… לאן אלך? לאן אפול ? / האם בכלל מותר לשאול ? // אצא למסע, אל הלא נודע / אטייל בדרכים, בעומק השממה / אך תמיד אזכור, תמיד אדע / שאת איתי שם, עד האתגר הבא". הגם שהיה הצעיר בבני המשפחה שימש דביר עוגן לאביו ולאחיו. דותן אחיו הספידו: "דביר, אתה מהבחורים האלה שנכתבים עליהם שירים, מהבחורים האלה שנאמרות עליהם כל הקלישאות – על בחור משכמו ומעלה, על מלח הארץ, על מישהו שתמיד עוזר ודואג לכולם, על בחור כריזמטי וסוחף, על בחור צנוע עם חיוך נבוך, על בחור שקט שכלפי חוץ חוסך במילים אבל בפנים מלא בכל טוב ועושה במקום לדבר, על בחור שאוהב את המדינה ואת הארץ. אבל כל מי שפה יודע שכל הקלישאות האלה מתגמדות לעומת מי שהיית, מי שאני ידעתי שאתה ומי שאני שומע מעוד ועוד אנשים שמספרים עליך … אני קורא לך בחור, אבל גם כשעברת אותי בראש תמיד היית האח הקטן שכולם אוהבים ודואגים לו. כזה היית, שובה לב, אוהב טבע, מלא שמחה, דואג לאחרים ושש להתמודד עם אתגרים, חומר למשוררים". בעקבות אחיו דותן התנדב דביר לשנת שירות בניצנה, שם עסק בהדרכת טיולים, בחינוך לאהבת הטבע לקבוצות מגוונות. בנוסף לכך התנדב בבית החולים "סורוקה" אחת לשבוע בסיוע לילדים חולי סרטן. לאחר שנת השירות הכשיר במשך שלושה חודשים נוספים את הדור הבא של מתנדבי שנת השירות להדרכת טיולים בניצנה. הגר רשף, מדריכה בניצנה, סיפרה: "דביר היה עמוד השדרה של הקומונה … בדרן, מצחיק ושחקן … הוא תמיד היה שם בשביל כולם … תמיד היה כל כך רגוע ושלֵו, לא נלחץ מכלום, ידע לעשות הכול בחיוך ובחן עם המון אינטליגנציה ושנינות, בפשטות אבל עם הרבה ביטחון, והחניכים פשוט הלכו אחריו. כשחשבתי מי ייהנה לעשות 'עבודות שחורות' כמו לתקן אופניים, להכניס אופניים למכולה … ולהביא עצים, זה היה דביר, כי אף פעם הוא לא התלונן ותמיד מצא את הטוב והכיף … הוא לא היה בקבוצה מסוימת בקומונה, לא יכולתי להגיד מי החבר הכי טוב שלו … למרות עוצמתו והכריזמה שלו הוא ידע לתת מקום גם לאחר … מי שנשאר להיות מלווה קורס זה ש"ש שצריך להיות מאוד מיוחד , ו זה לא סתם שדביר נבחר … גם כמלווה קורס הוא היה נערץ". לקראת גיוסו כתבה לו עמית, מדריכתו בניצנה, מכתב פרידה. בין היתר כתבה: "יש בך כמויות חורגות מהתקן של אמביציה, שאיפה למצוינות ואהבה אמיתית (בלתי נשלטת ממש) להיות טוב, לעשות טוב, וגם להיות טוב במה שאתה עושה, ולעשות את מה שאתה עושה טוב … תכונה שדוחפת אותך קדימה בכל זמן ובכל מקום … יש לך כוונות טובות שמכוונות אותך למקומות טובים וגורמות לך תמיד להשפיע באופן מאוד חיובי על הסביבה שלך, להשקיע מכוח ההנעה הכי נכון, ערכי וחזק. דע לך שאנחנו , שצפינו בך מהצד , ראינו בך עם הזמן סוג של סופרמן. תכלס, אני אומרת לך – פשוט תותח. גם חרוץ ומשקיען, אחראי גם בלי פיקוח וגם כשאתה מקבל במיוחד אחריות ומפוקח … נועדת לגדולות, יישר כוח!" עמית, גורי, גלעדי והצוות הבוגר המלווה בניצנה נפרדו מדביר ומכתבם משקף אף הוא את אופיו הייחודי : "היית בשבילנו האיש לכל משימה: למשימה שדורשת תחכום ומחשבה ולמשימות שכולן עבודה שחורה. כשצריך מנהיג או כשצריך נמלה שקטה וחרוצה, כשצריך את המדריך הכי ייצוגי לקבוצת מפקחים ומורי דרך של משרד החינוך, וגם כשצריך מדריך לקבוצה הכי מופרעת בשכבה … פעם אחר פעם סיפרו לנו המורים בעיניים מוארות על החוויה המדהימה, ועל הקשר המשמעותי שהצלחת ליצור ועל הכריזמה. הכול תמיד הסתכם במשוב ללא דופי. בקומונה – תמיד היית מגשר ותומך, מושך בחוטים עם חיוך ומצב רוח ממריץ… כולם מרגישים בנוח להישען – למעט כשזעפת על כולנו אחרי שהעזנו להעיר אותך מהתעפצות. ואחרי כל זה התבקשת על ידנו להיות מלווה הקורס – המדריך של המדריכים. שם עוד הצלחת להתעלות אפילו על עצמך ופרחת מול המשימה הקשה והמורכבת. בקיצור, היינו עדים לעשייה אינסופית בכל משימה ובכל זמן ; שאיפה לִרצות את הטוב ביותר ולעשות את הטוב ביותר". המודרכים על ידי דביר כל כך התרשמו ממנו, עד שהתקשרו או כתבו לממונים עליו כדי להביע את הערכתם. כתבה טליה ברקוביץ, מנהלת בית הספר המקיף "אורט הנרי רונסון" מאשקלון: "בשנה שעברה יצאנו, קבוצה של כעשרים וחמישה מנהלי בתי ספר ומפקחים … להשתלמות מנהלים בניצנה. במקום הנחה אותנו דביר מור. דביר היה מדריך מקסים. צעיר שרק סיים לימודיו, נעים הליכות ועם זאת בעל כושר ביטוי יוצא מן הכלל, שא ִפשֵר לו להדריך קבוצת מנהלים ומפקחים ביקורתיים אשר לא מהססים 'להפריע לו'… כולנו התרשמנו מהמסירות הרבה שלו למקום, מהנכונות לשרת את המדינה ומעוצמת הכוחות שהיו לו להמשיך במסלול שייעד לעצמו לאחר מות א ימו. דביר סיפר שאת הכוחות הוא שואב מהבית ומאביו. בלילה לקח אותנו דביר לקומזיץ במדבר וגרם לכולנו ממש להתאהב בו. אפילו בשעת הארוחות בחדר האוכל, דביר לקח פיקוד ודאג לנו כאילו היינו תלמידיו… ילד מדהים!" תלמידי מחזור ע"ו בבית הספר "כדורי" 2011 שלחו את מכתבם לאחר מותו: "אתה שידעת להגיע לכל נפש ונפש בכיתה הכל כך מורכבת ומגוונת שכוללת תלמידים מבני כל העדות והדתות ; אתה , שסחפת אחריך גם תלמידים מכ יתות אחרות, שראו וק ינאו בקבוצתנו. אתה דביר המדריך שמאוד קשה להאמין שגילך כמעט כגילנו (גדול מאיתנו בשנתיים-שלוש) – ידעת כיצד לסחוף אותנו, נתת לכל אחד כתף, עזרת לנו במכשולים הקשים, נתת לנו הרגשה ש אנחנו רצויים, אהובים ובעלי יכולת, 'רק האמינו בעצמכם ותיווכחו!' היית לנו דוגמה ומופת, לא נשכח את הרגעים שדרשת לבצע את קיר האומץ ואנו לא האמנו ביכולתנו ודרשנו ממך קודם להראות לנו שזה אפשרי. לא הספקנו לצלם ולא חלפה לה שנייה, הרבצת ריצה וכבשת את ראש ההר. השעות עברו כדקות, הימים חלפו ללא קושי, רק הומור , צחוק ועונג שררו סביבנו , ואתה כל כולך שלנו … לא נשכח את ימי הנעורים בניצנה, וככל שירבו השנים נתגעגע אל דביר". בקיץ האחרון לחייו בילה דביר עם אביו,אישתו,אחותו וגיסו שבוע מענג באיטליה כמתנת גיוס שקיבל ממשפחתו. למרות מזג האוויר הגשום הם לא ויתרו, ומדי בוקר עלו על האופניים והקיפו אגמים והרים ביחד. כשנדרש לבחור אם להתגייס כ"ספורטאי מצטיין" או למסלול קרבי, בחר דביר להתנדב ליחידה מובחרת והתקבל ליחידת "שלדג". לאחר חודשיים בטירונות, בזמן שהיה בבסיס בערד, התלונן על כאבים וחום גבוה. בשבת פינה אותו אביו לבית החולים "סורוקה", והתברר כי חלה כתוצאה מפגיעת חיידק אלים. ביום שני לפנות בוקר הידרדר מצבו, ובשעות הבוקר, בתום שלושה ימים של מלחמה על חייו, נפטר טוראי דביר מור. דביר נפל בעת שירותו ביום י"ג בשבט תשע"ב (6.2.2012), בן עשרים היה בנפלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ עמיעד. הותיר אחריו אב – רון, שלושה אחים – שחר, דותן ודולב ואחות – טל. במכתב התנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ: "מפקדיו של דביר מספרים, כי התבלט ביכולותיו הגבוהות ובשאיפתו להצטיין בכל מעשיו. דביר הצליח בכל יעד אשר הציב לעצמו והיה צפוי לסיים בהצלחה את מסלול הלוחם ולהתקדם לתפקידי פיקוד. דביר ניחן בכישורי הובלה ובמנהיגות שקטה, ובשל כך נבחר לשמש כמוביל קורס המדריכים. דביר תואר כאדם נעים הליכות וחבר של אמת, שגילה עניין רב גם בידיעת הארץ, החי והצומח בה. בשל כל אלה ועוד היה אהוב ומוערך על ידי הסובבים אותו. דואב הלב על מותו של דביר בטרם עת. בטוחני כי דמותו תאיר את דרכם של מפקדיו וחבריו". לאחר מותו נמצאה מחברת שירים פרי עטו של דביר – כישרון נוסף התגלה ויכולת ביטוי שמשפחתו לא הייתה מודעת לה. בשיריו כתב על אימו חגית , על סבו חנן ועל המסע לפולין. השיר "ואיך זה?" נכתב בזמן ההכנות למסע לפולין. הוא הולחן על ידי יוגב סמינה, בוצע בפי כרמל אקמן והוקלט במלאות שלושים למותו: "איך נפלו גיבורים / איך חשכו חלומות / איך נעלמו תקוות / נגוזו עולמות חיים מעל פני האדמה. // איך אדם צעיר נטבח לו למוות / איך נשמה של ילד את העולם עוזבת / איך זה ששם כה צעיר ותוסס / נחרט על קיר גבוה מתנוסס / איך גוף כה בשל ומלא גיל / נח לו מתחת לרגבים / ללא תזוזה, ללא מנוע ללא צחוק / ככה, עצר לו באמצע החיים ופתאום פסק / כבה, נדם – ויותר לא קם". ד"ר עקיבא ליבוביץ, שהיה רופא תורן במחלקת טיפול נמרץ בליל אשפוזו הראשון של דביר במחלק ת טיפול נמרץ פנימי, כתב לרון ושיתף אותו ברגעים הקריטיים כשבנו נלחם על חייו במחלקה: "בהתמודדות עם מחלה סוערת, קשה ומייסרת הוא שמר על רוגע, אופטימיות והומור … גם מבעד לסבלו הרב הצלחתי לזהות את אותו אדם חסר תלונות, מלא מוטיבציה ונאמן. התלונה היחידה ששמעתי ממנו (והיו לו הרבה סיבות מוצדקות להתלונן ) הייתה על היעדר עיתון או חומר קריאה מעניין להעביר בהם את הזמן. את הפעולות הפולשניות והלא נעימות אשר היה צריך לעשות, את המחלה הקשה והמייסרת – סבל בשקט וללא תלונות, כמי שמבין היטב שזה מה שצריך לעשות – אז עושים. כוחותיו הגופניים והנפשיים של דביר היו מרשימים … לדאבוננו הרב, על אף המאמצים הרבים של כל הצוות – רופאים, אחיות וכוחות עזר, אכזבנו ולא הצלחנו לעמוד ברף שהציב ולהשיב לו על האמון שנתן בנו". עקב נסיבות מותו של דביר והעובדה שחל איחור בהפנייתו לחדר מיון כיוון שבבסיס לא היה רופא, יוזם פרופסור יזהר בן-שלמה, רופא בכיר מקיבוץ עמיעד, פרויקט שיסייע לצה"ל למלא מחסור קבוע בכוח אדם רפואי ושימנע הישנות מקרים כגון אלו. הכוח שיקום ייקרא "כוח דביר", להנצחת זכרו של דביר מור.

דילוג לתוכן