מוסקו, פיליפ (פַיִיוֶול דוֹוִיד)

בן לובה לאה ושלמה זאב (ולדימיר), אח בכור לקטיה. נולד במוסקווה, רוסיה (ברית המועצות לשעבר), ביום ט"ז בכסלו תשמ"ה (10.12.1984). התחנך על ברכי היהדות והציונות, ועל סיפורי סבו, ניצול מלחמת העולם השנייה, שאיבד את כל משפחתו בשואה. כדי לשמר את זכר כל המשפחה, נשא פיליפ את שם הנעורים של אמו, מוסקו. פיליפ גדל במשפחה חמה ואוהבת, וזכה למנות גדושות ונדיבות של פינוקים, בהשראת משפט מספרו של ולדימיר נבוקוב – "כשנולד ילדנו החלטנו שנפנק אותו ללא הרף, כי אין אנו יודעים מה יעלה בגורלו מחר." "כשפיליפ נולד," מספרת אמו, "היה לי ברור שהמטרה העיקרית שלי תהיה לפנק אותו. לפנק. לתת לו כל מה שכדאי לתת לילד, כל מה שאפשר לתת לו…" עם זאת, הקפידו ההורים לחנך את פיליפ לעצמאות – "כדי שיוכל לקבל החלטות ולהיות חזק." ואכן, פיליפ היה ילד עצמאי מאוד הן בהתנהגותו והן באורח מחשבתו, והערכים שעליהם התחנך – אהבת האדם, רוח ההתנדבות ואהבת הנתינה, מושרשים בו היטב. פיליפ זכה לחינוך מוזיקלי מגיל רך, ועוד בהיותו פעוט כבן שלוש וחצי החל ללמוד כינור בבית הספר המוזיקלי שבמוסקווה. את ראשית חינוכו היסודי קנה בבית הספר שבו למדה גם אמו בילדותה, ובכך כמו סגרו השניים מעגל. גאווה גדולה הייתה בפיליפ על שום היותו יהודי; כמי שגדל על סיפורי השואה והגבורה של סבו, ששירת כחייל בצבא הפולני ובהמשך כחייל בצבא האדום שלחם בנאצים, נמלט מאימת הצורר, נפצע שלוש פעמים ושרד, חש פיליפ חיבור עז לעם היהודי ולארצו. צרובה היטב בזיכרון תמונתו כילד צעיר, המשחק עם חבריו על ערימות העפר ב"מלך ההר". פיליפ, שהיה ילד חזק, גבוה וכבד, קטף כמעט תמיד את הכתר ואת הניצחון במשחק, בהיותו האחרון שנותר על הפסגה – "הוא עמד שם על הפסגה הזאת," מתארת לובה אמו בהתרגשות, "עם הכוכב האדום שעל הכובע, והיה אומר: 'אתם יודעים מי אני? אני יהודי!'?" בשנת 1991 עלה פיליפ עם משפחתו לארץ. המשפחה התיישבה בירושלים, ופיליפ נכנס לכיתה א' בבית הספר הממלכתי "יגאל אלון" שבשכונת רמות. בכיתה ג' עבר ללמוד בבית הספר "ממלכתי-דתי ג'?" שבשכונה, ונפשו נקשרה ברוח המוסד וביושביו. בהגיעו לכיתה ד' העתיקה המשפחה את מקום מגוריה למעלה אדומים, ופיליפ נרשם ללימודים בבית הספר הממלכתי-דתי-התורני "מעלה תורה" שבעיר. אלא שפיליפ לא אהב את בית הספר החדש, ובאחד הימים ברח מבית הספר, ובלי לומר מילה לאיש עלה לבדו על אוטובוס לירושלים ונסע לשכונת רמות, לבית ספרו הקודם. נחוש והחלטי ניגש למנהל בית הספר, וביקש לחזור ולהירשם ללימודים כתלמיד מן המניין. כשחזרה אמו הביתה מהעבודה הגיש לה פיליפ אחר כבוד את טופסי הרישום, וללובה לא נותרה כל ברירה, אלא להשלים עם ההחלטה שכבר נתקבלה. "פיליפ ידע סכנה מהי ונהג באחריות," היא אומרת. "לנסיעה לירושלים הוא חסך את דמי הכיס שניתנו לו לפינוקים, כגון לחמנייה או ארטיק." כדי להגיע ממעלה אדומים לבית הספר שבשכונת רמות נזקק פיליפ לשלושה אוטובוסים לכל כיוון, אך לא היה בכך כדי לעוצרו; מהלך מתוכנן זה שביצע הילד בן התשע עשר על דעת עצמו, אישר את שכבר ידעו הוריו הגאים – כי בנם עצמאי, דעתן ועקשן, ויודע לעמוד על שלו. בתום לימודיו היסודיים המשיך פיליפ לחטיבת הביניים הממלכתית-דתית "מקור חיים" שבשכונת בקעה, שם למד תחת שרביטו של הרב עדין שטיינזלץ. בשעות אחר הצהריים והערב המשיך לפתח את כישורי הנגינה שלו בכינור, במסגרת האקדמיה למוזיקה שבירושלים. תשע שנים התמיד פיליפ בלימודי הכינור עד הגיעו לתיכון. תחביב נוסף שהשקיע בו היה שחמט, ובהיותו בן תשע זכה בתחרות קבוצות בירושלים בתואר "צ'מפיון" – אלוף בשחמט. ילד מיוחד היה פיליפ, ילד חם וחכם, נעים הליכות, שאפתן המציב לעצמו יעדים וחותר להשיגם, פרפקציוניסט המבצע את משימותיו בשלמות. "גדל ממדים, סמוק לחיים, שובב, מלא אנרגיה – הנשמה הטובה של הכיתה," כך תיאר את פיליפ אחד ממוריו, ועל תכונות אלה נוספו חוש הומור אדיר, יכולת נתינה אין-סופית, יושרה חסרת פשרות וצניעות גדולה. לא ייפלא אפוא, כי פיליפ היה מוקף חברים שרצו בקרבתו. את המשך לימודיו עשה פיליפ בבית הספר התיכון החרדי "שובו" שבבירה. פיליפ לא היה חרדי, אך בין כותלי בית הספר כיבד את אורחותיו. הוא היה תלמיד מוכשר שהצטיין בכל מקצועות הלימוד, גם אם במקצועות האהובים עליו פחות, לא טרח להשקיע. את השפה האנגלית ידע ברמת שפת אם, ובבחינות הבגרות נבחן בלא פחות משבע יחידות אנגלית. הגם שהצטיין בבית הספר, היה פיליפ אוטודידקט בנשמתו ואהב לרכוש ידע והשכלה בכוחות עצמו. היה לו זיכרון פנומנלי, וכך הספיקה לו קריאה אחת של החומר כדי לזכור אותו בשלמותו, ולדעת "לשלוף" פרט כזה או אחר ברגע הנכון. עניין מיוחד גילה פיליפ בנושאי היסטוריה צבאית ובכל הקשור בכלי נשק ואמצעי לחימה. לפיליפ, אומרים הוריו, היו ידע בלתי נדלה בתולדות המלחמות של ישראל ושל ברית המועצות, ובקיאות מוחלטת בתחום יכולותיהן המבצעיות. פיליפ גם הכיר בעל פה את כל סוגי הנשק ואמצעי הלחימה שברשות מדינות העולם על פרטיהם וההיסטוריה שלהם, לרבות משך הזמן שהיו בשימוש ושמות ממציאיהם. הוא התמצא במפרט הטכני של מטוסים, של כלי שריון ושל הכלים שברשות חילות הים, ואף הרכיב בעצמו דגמים של כלי נשק ממאות חלקים. יצירתיות, אם כן, הייתה פן נוסף באישיותו של פיליפ, שלמרות ממדיו הפיזיים העצומים וכובד משקלו (הוא התנשא לגובה של מאה שמונים ותשעה סנטימטר) ניחן בידי זהב עדינות שהפיקו יצירות מושלמות עד רמת הפרט הבודד. עוד כילד, כשבנה משחקים או כשהרכיב צורות באבני הלגו, ניכרה הקפדתו על פרטים, ואת המבנים שיצר פיתח ושכלל לדגמים חדשים. בהתבגרו, נמשך פיליפ לעולם הרפואה. בן ארבע-עשרה ביקש מהוריו כי יקנו לו ספר על עזרה ראשונה, ומשקיבלו, גמע אותו בשקיקה כאילו היה זה רומן. הרצון להתנדב ולעזור בער בפיליפ, ובשנת 1999, והוא בן חמש-עשרה, החל להתנדב במגן-דוד-אדום. כאן למד את מגוון הקורסים האפשריים – החייאה, טראומה, פדיאטריה, קרדיולוגיה וטיפול נמרץ – ומרגע זה ואילך קיבלו חייו תפנית. הפעילות במד"א הפכה להיות כל עולמו, והוא עשה יומם ולילה בתחנה וביחידת הטראומה שבבית החולים "הדסה עין כרם". מדריכיו ועמיתיו במד"א מעידים על האמביציה שניחן בה, על טוב ליבו, על הידע הרפואי הרב שצבר שאִפשר לו להגיע לאבחנות מדויקות ומצילות חיים, ועל ידיו הטובות. אין ספק, אומרים הוריו, כי לו היה לומד רפואה, היה פיליפ הופך לכירורג בעל שם. פיליפ עצמו, בחושבו על עתידו, התלבט בין לימודי היסטוריה צבאית וביטחון ללימודי רפואה. שמח במיוחד היה פיליפ כשניתנה לו הזדמנות לטפל בחולים מבוגרים וקשישים דוברי רוסית, שלא דברו את השפה והתקשו לבטא עצמם כראוי בעברית. מספרת רבקה אור, נהגת אמבולנס: "הוא היה אדם גדול במלוא מובן המילה – גבוה, בעל לב ענק. מעולם לא אִפשר לי לסחוב מישהו או משהו. תמיד נשא בעצמו תיק כבד ביותר, כיסא, מְכל חמצן ושמיכה, וכך היה עולה לפעמים לקומה רביעית או חמישית." גם את כישוריו במחשב השכיל פיליפ לתעל, ובנה תוכנה להפעלת המתנדבים. פיליפ היה פרמדיק בנשמתו, והפגין את מחויבותו גם בעת טיולים בבית הספר. הרב חיים אבלין נזכר בטיול שבו התקשה מעט פיליפ להסתדר עם כל הציוד הרפואי שנשא על גופו. "בתגובה לאמירתי, כי הוא יכול להרשות לעצמו ליהנות מהטיול ולא לסחוב את כל הציוד, הישיר אליי פיליפ מבט ואמר – 'נכון שאתה רב עשרים וארבע שעות ביממה, גם כשאתה אוכל וישן ומתפלל? גם אני חובש עשרים וארבע שעות ביממה, בכל מקום ובכל מצב.'?" פיליפ לא היה רגשן. הוא היה אדם אוהב שטיפל בזקוקים לו ברוך ובעדינות, אולם את רגשותיו לא נהג להחצין: "הוא היה 'גבר אמיתי' שלא התחבק ולא התנשק," אומרת לובה. "אחת הפעמים הבודדות שבהן חרג ממנהגו הייתה כאשר הודעתי לו שסבו נפטר, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא חיבק אותי כבוגר, שבעה חודשים לפני שהוא עצמו נהרג. הזדמנות נוספת לגנוב נשיקה מפיליפ הייתה כאשר הוא היה שקוע ומרוכז במחשב…" במהלך שנותיו במד"א יצא פיליפ עם משלחת מתנדבים לסיור בפולין. מסע זה שהיה חשוב לו כל כך בשל עברו המשפחתי הותיר בו רושם עז, אך פיליפ לא שיתף בחוויות, משום שהיו קשות מדי. פעלתנותו של פיליפ ורצונו לתרום ולהתנדב למען הכלל לא ידעו גבול, ובחלוף הזמן התייצב גם בסניף "המשמר האזרחי" שבמעלה אדומים, ודרש להתחיל בפעילות ומיד. מספר פקד אילן פינקלשטיין: "פיליפ היה אחד המתנדבים היחידים שבגיל שמונה-עשרה קיבל כבר מדים ורשיון נהיגה משטרתי, והיה כל כך מקצועי, שיכולנו לבטוח בו כמו שוטר לכל דבר. כמובן שהביא איתו את הקסם האישי שלו, המקצועיות, ואת הניסיון בעבודתו כחובש." על פעילותו במד"א ובמשטרה זכה פיליפ בפרסים ובתעודות הוקרה. פיליפ השתוקק לשרת כלוחם ביחידה קרבית. משהתברר לו כי בשל משקלו העודף לא יוכל להתגייס לצה"ל, נרתם בנחישות שאין כמוה לאתגר שניצב בפניו, ובתוך פרק זמן קצר ביותר השיל עשרים וארבעה קילוגרם ממשקלו. ב-2.8.2004 התגייס לחיל הרפואה, ולאחר שהוכשר בקורס פרמדיקים, הוצב כפרמדיק בחטיבת הצנחנים, בחטיבה המרחבית "עציון". החברים מספרים על האדם המיוחד והמצחיק, ה"מורעל" והלוחמני, בעל הידע הנרחב על כלי נשק, מסוקים ואמל"ח למיניהם – מצד אחד, ומצד שני על העדינות, האהבה והאכפתיות שהפגין כלפי הפצועים שטיפל בהם. חברו מיכאל גולד: "… אחרי שבילינו יחד כמה חודשים, נוצר רושם עז על הבן אדם ועל האישיות המדהימה הגלומה בו. כוח רצון משולב עם אמביציה ועטוף בלב רחב, תמים ומלא טוב. … בעיקר מורגשים אצל פיליפ הדאגה והרצון לעזור בכל זמן ובכל פינה." לכל אורך חייו היה פיליפ בעל מודעות כלכלית מפותחת ולעולם לא התלונן על מחסור; עוד בהיותו ילד, נהג לחסוך פרוטה לפרוטה, ובכסף שחסך היה מפנק את הוריו במתנות: פעם קנה טבעת לאמו, ופעם צינור לגינה. ביום הולדתו האחרון, לאחר שקיבל מהוריו סטטוסקופ משוכלל, הגיש להם את מתנתו – מכשיר די-וי-די. במהלך שירותו השתתף פיליפ במבצעים צבאיים בשכם וברמאללה, והיה שותף לדיונים ולהתייעצויות באשר לדרכים לפנות פצועים משדה הקרב. גם בתקופת הצבא המשיך להתנדב, ובכל חופשה היה רץ לבניין מד"א. "איך שהוא היה חוזר מהצבא הוא היה לובש את המדים ורץ לפטרל עם מכוניות המשטרה עד חמש לפנות בוקר," מעיד קצין המשטרה וחברו חיים דרור. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה דרש פיליפ להיכנס עם הכוחות הלוחמים ללבנון, אך מפקדו התנגד. מספר מפקדו וחברו סרן ד"ר אבי בנוב : "היה לי ברור לחלוטין שלא אשלח את פיליפ ללבנון. אסור היה לשלוח ללבנון חייל שטרם עבר תכנית מלאה של אימונים צבאיים. פיליפ החל לטפל בפצועים הראשונים שהגיעו אלינו לגבול. אט אט, בהדרגה, יותר ויותר יחידות זרמו ללבנון. יומיים שלמים לא הרפה פיליפ ממני, וביקש מבלי לחדול שאשלח אותו להילחם בלבנון. בסופו של דבר, נשברתי וסיפחתי אותו לאחת היחידות שליד גדוד הצנחנים ה-101. … לאחר הכניסה השנייה ללבנון כולם נשלחו הביתה לאסוף כוחות, אולם פיליפ נסע הביתה רק לאחר הביקור שערך אצל הפצועים בבית החולים 'רמב"ם' בחיפה. כבר למחרת בבוקר התקשר אליי והודיע שהוא מעוניין לחזור. הוא הלך למלחמה מתוך נאמנות למדינה, ונלחם למען האנשים שאהב, למען האנשים שאהבו אותו." פיליפ נפל בקרב בדרום לבנון בכניסתו השלישית אליה, ביום י"ד באב תשס"ו (8.8.2006), בחילופי אש בכפר דבל שבגזרה המערבית, עת הנגמ"ש ה"פומה" שנסע בו ספג פגיעה ישירה של טיל נ"ט. בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים כשמאות מתושבי מעלה אדומים ונכבדיה, מפקדי המשטרה ומתנדבי כוחות ההצלה מלווים אותו בדרכו האחרונה. הותיר הורים, אחות וסבתא. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. ספד לו קצין רפואה אוגדתי, רב-סרן אלון גלזברג: "פיליפ ביצע את משימותיו בשלמות. נזכור אותך תמיד, איך פעלת תחת אש והענקת טיפול לנפגעים בגבורה." ספדה לו קטיה, אחותו. "אנשים יכולים ללמוד הרבה מאהבתו של פיליפ לארצו, למורשת שלנו, ומאהבתו את הזולת." "ארץ ישראל תמיד הייתה חלום בשבילו," על מצבתו של פיליפ חקקה המשפחה את הפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהילים כג ד). במלאות שנה לנפילתו, ספד לפיליפ פקד אילן פינקלשטיין, קצין קהילה במשטרת מעלה אדומים: "פיליפ היקר … יחיד ומיוחד במינו היית. מעטים כמוך. גם בקרב קבוצת המתנדבים, תמיד עשית מעט יותר. … חייכן, מבויש, צנוע, נעים הליכות, נער שהוא ילד, ילד שהוא גבר. … נוח על משכבך בשלום." פיליפ הונצח במפעלים רבים. לעילוי נשמתו הוכנס ספר תורה לבית כנסת. במעלה אדומים, עיר מגוריו, נפתחו קורסים של נהגי אמבולנס וחובשי חירום שנקראו על שמו; סמוך לבית הספר בשכונת מקור חיים בירושלים שבו למד, הוקמה גינה לזכרו. הקהילה הציונית בקייב, אוקראינה, הוציאה לאור את ספר הזיכרון "מגש הכסף", הנפתח בשירו של נתן אלתרמן, ובו מספרים עליו חבריו במד"א ובצה"ל. הספריה הרוסית בירושלים קראה למחלקת ספרי הרפואה על שמו. בשנת 2008, במסגרת הפרויקט "רוכבים בשביל ישראל" להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה, הוקדש לזכרו קטע מהמסע – מדימונה לשדה בוקר. אוניברסיטת חיפה מעניקה מלגה על שמו, תרומת "קרן אמא". פלוגת "ברק" מבסיס "חוות השומר" הסבה את שמה ל"צוות מוסקו". בשנת 2009 הופק הסרט "אמבולנס-בלוז", המשרטט קווים לדמותו של פיליפ. בשנת 2011 המשפחה הדפיסה "חומשים" חמישה חומשי תורה, לשימוש תלמידי אולפן – עולים חדשים בירושלים בשכונת בקעה.