fbpx
מוסל, מאשה-חיה

מוסל, מאשה-חיה


בת חנה-בתיה ויעקב, נולדה ביום ה' בשבט תרע"ד (1.2.1914) בעיר ז'רסי, ליטא. בהשפעת סבתה דבקה מילדותה במסורת ישראל וכל ימיה שמרה עליה אף בנסיבות קשות ביותר, אפילו במחנה-הכפייה הנאצי. באופיה נתמזגה דבקות זו בדת בחמלת-רוך גדולה כלפי הזולת ובנכונות קיצונית לעזרה. היא הסכימה ללמוד בגימנסיה ליטאית, מאין גימנסיה יהודית בעיר, אך גם שם שמרה על השבת וסירבה להיבחן בכתב ביום השבת. מאשה-חיה עמדה בראש התלמידים היהודים ועוררה אותם להגנה מפני גילויי אנטישמיות. בלומדה רפואה באוניברסיטת קובנה היתה פעילה באיגוד הסטודנטים הדתיים "מוריה", ומשהפסיקה את לימודיה, בגלל סירובה להשתתף בבחינה בשבת, הצטרפה ל"החלוץ המזרחי". נבחרה כמזכירת הסניף, כחברת המועצה הארצית של התנועה ועברה הכשרה בכמה פלוגות. מתוך ציפייה לרישיון-עלייה שבושש לבוא, החלה לעבוד במשרד מסחרי כמנהלת חשבונות ראשית. משפרצה מלחמת-העולם התמסרה לעזרת הפליטים שזרמו מפולין, ובמשרדה הוכנו התעודות ליציאה ורישיון-מעבר דרך רוסיה לאלה ששאפו לעלות ארצה. משהתבסס המשטר הסובייטי בליטא וחששה שתוכרח לעבוד בשבת, התפטרה ממשרתה והלכה לעבוד בכביסה בבתי-זרים. אחר-כך, בארבע שנות חייה בגיטו קובנה, עבדה בעבודות הקשות ביותר, אף בעבודות-פרך. היתה פעילה במחתרת תנועת "תורה ועבודה" ובחיים הציוניים והעבריים בכלל. לעזרת סובלים ונצרכים עסקה בכל פעולות הסעד שלביצוען התקיימו כמה וכמה אגודות מיוחדות בקהילות ישראל (צדקה לעניים, עזרת חולים, הכנסת כלה וכו'). שאפה לצאת ולהצטרף ליחידות הפרטיזנים ביערות, אך אפשרות זו לא ניתנה לה. כשפשטה שמועה שבקרוב יצומצם שטח הגיטו, התחפרה עם 20 חברים של א.ב.צ. ("ארגון בני ציון"), איחוד ארגוני הנוער הציוניים במחתרת, בבונקר משוכלל שהכינו תחת בית שנועד להיות מחוץ לגיטו, כדי לצאת ממנו אחר-כך למרחב. הם התקינו בו מרפאה, ספרייה ורדיו, שקלט גם את "קול ירושלים", ומחסן מזון לחצי שנה. היא ניהלה בו את המשק והסדר הכללי ושימשה כחובשת. הבונקר נתגלה. כל הרכוש היה לבז ושוכניו נמלטו בנס דרך פתח נסתר. בהתקרב הרוסים חוסל גיטו קובנה והיא הועברה עם אלפי נשים יהודיות לעבודת-כפייה במחנות בשטח הגרמני הכבוש של פולין. עם השחרור התמסרה להקמת קיבוצי-הכשרה דתיים לשארית הפליטה בלודז' ואחר-כך בקרקוב. היא הדריכה וחינכה והשתדלה להחיות בחברים ובחברות את אורח-החיים היהודי המסורתי. בקרקוב עמדה בגבורה עם חברי הקיבוץ נגד הפורעים הפולנים האנטישמיים. בסוף קיץ 1945 יצאה עם קבוצת חברי "תורה ועבודה" ב"נתיב- הבריחה" לאוסטריה. שם נפגשה עם אחיה החייל, ששירת בבריגדה היהודית, ואם כי יכלה להשיג בעזרתו רישיון לעלייה כאחותו של חייל, העדיפה לעלות בהעפלה עם חברי קבוצתה ולהשאיר את הסרטיפיקט (רישיון עלייה) לאחר, שמטעמי בריאות אינו מסוגל להעפלה. בחודש אב תש"ו הגיעה לחופי הארץ באונייה "פלמ"ח", גורשה לקפריסין, וגם שם, כמו בנדודיה במחנות הפליטים, הוסיפה לעסוק בארגון ובהדרכה. באביב תש"ז שוחררה ועלתה לארץ. שהתה חודשיים במחנות עתלית וקרית שמואל ואחר-כך הצטרפה לכפר עציון כעוזרת למנהל חשבונות והמשיכה בכך גם בתקופת המצור. הסכנות החדשות במקום שבו קיוותה למצוא מנוחה אחרי הנגישות והפחדים בגולה, לא מנעוה ממילוי חובותיה במשרד, בשמירה, באימונים, בעמדות וכחובשת בכיתת העזרה הראשונה. בימי ההתקפה האחרונה שירתה כחובשת במקלט אשר מתחת למנזר הגרמני. היא מילאה את חובתה ברוח איתנה עד הרגע האחרון, כשפוצץ עליהם האויב את המנזר ביום נפול כפר עציון, יום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובאה למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

כובד על ידי

דילוג לתוכן