איתן, בן שושנה ומשה, נולד ביום כ"ט בטבת תש"ז (21.1.1947) בתל-אביב. איתן, הבן השלישי ובן הזקונים לבני הזוג מוסיוב, יוצאי רוסיה, נולד חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, וכשהיה בן שמונה חודשים, עקרה המשפחה – הוריו ושני אחיו, שמריהו ושמואל – לשכונת גרין בחולון. בית משפחת מוסיוב היה כשלוש מאות מטר מהעמדות הקדמיות של הערבים, והיה חשוף להן. ערב פרוץ מלחמת השחרור החרידו הדי-נפץ ירי ופגיעות ישירות בבית את איתן הרך, ולמחרת נאלצה המשפחה לעבור לגור בלב העיר חולון, אצל הדוד. האב, משה, אשר שירת במשטרת המנדט הבריטית ובצי המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה, מטעם ה"הגנה", נקרא שוב לדגל וגויס לצה"ל. האם נותרה לבדה עם שלושת בניה. איתן גדל לקול שריקות הפגזים וטרטור המטוסים. כשחלף מטוס בשמי חולון, הצביע בידו הקטנה השמיימה וקרא "אה-אה…" כאומר "הסתלקו לכם מכאן"! לאחר שנכבשה יפו בידי כוחות צה"ל, שבה משפחת מוסיוב לביתה בשכונת גרין בחולון. בגן הילדים התגלה איתן כילד עירני ונבון, ובבית-הספר היה חביב על מוריו ועל חבריו לספסל הלימודים ועל ילדי השכונה כולה. איתן היה רומנטי במידה מסוימת ובמידת מה היה "קשוח" היודע לסבול סבל נפשי וגופני כאחד, כשיצא לטיולים עם חבריו בחיק הטבע, במסעות על-פני הארץ. הוא גידל כלבים והשתולל עמם בחולות, אהב את השירה העברית ואת התיאטרון הישראלי, הקדיש עניין רב לציור ולקריאת ספרות טובה, האזין למוסיקה קלסית ולמוסיקת ג'ז של גדולי הנגנים בעולם, אהב את שירי "הגשש החיוור" ואת מערכוניו, וכששמע את שייקה אופיר היה מתמוגג. ברם לא רק בתחום חיי הרוח והבידור התעניין. בהיותו נער בן אחת-עשרה הצטרף לפלוגה הימית של "הפועל" בבת-ים עבר שלושה קורסים בגדנ"ע-ים ופעל כשש שנים בשיט מפרשיות. לימים הצטרף גם לקבוצת הנוער בכדורגל של "הפועל" חולון. עד מהרה התגלה כשחקן מצטיין. אהבתו של איתן לספורט הכדורגל ניכרה גם בהתעניינותו במשחקי הליגות הישראליות והאנגליות כאחת. נער חברותי ונמרץ היה איתן, בן מסור להוריו, ואח ורע לאחיו ולחבריו. עם כל זאת סייע בפרנסת המשפחה והיה עובד ביום בקופת חולים ובערב עשה בבית-הספר התיכון על-שם קוגל בחולון. איתן גויס לצה"ל בשלהי מאי 1965 והוצב לחיל השריון. הוא עבר טירונות, קורס מקצועות טנקים, שירת כתותחן ומיד נשלח לקורס מפקדי טנקים. סיפר אחיו שמואל: "חרף האהבה ארוכת הימים שרחש איתן לים ולגלים, התאהב עד מהרה בכלי השריון. הוא התקשר מאוד ליחידה בה שירת ושקד על הכרת הטנק, על חלקיו ופרטיו, והרגיש ביטחון עצום מכושרו של הטנק ללחימה. איתן שירת זמן מה כמדריך תותחנות בבית-הספר לשריון ובימי מלחמת ששת הימים לחם עם חבריו מהטירונות בחטיבה של האלוף גונן. על פעילותו במערכה זו הוענק לו "אות מלחמת ששת-הימים". לקראת סיום שירות החובה שלו במרס 1968, השלים את לימודיו בקורס מיוחד במחנה מרכוס והתנדב לשירות קבע לחצי שנה, וכך סיים את שירות החובה שלו. הוא מצא לו פנאי לבקר אצל חבריו לנשק, ובבית הורי חבריו שנפלו. הוא החליט להעסיק את עצמו בלימודים ולמד בקורס מיוחד לכרסום ב"בדק" בלוד, ואף נרשם ללמודי ערב במכללת "אלמגור" בחולון. הוא למד בשקידה מופתית ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות תוך פרק זמן קצר, פרט למבחן באנגלית. הוא טען "מי שרוצה ללמוד אנגלית, חייב לחיות עם השפה". האב משה ז"ל שנפטר באותו זמן אמר לו: "איתן סע לאנגליה ולאירופה כולה". למרות שלא היה למשפחה כסף ולא היה מי שיוכל לעזור לאיתן, הוא ראה בכך מעין צוואה של אבא וגם אתגר, עבד ימים ולילות, שבתות, חגים ושעות נוספות ובמלאת שנה לפטירת האב נרשם לקורס באנגלית בבורמוס שבאנגליה. שם השתלם איתן בשפה האנגלית, הכיר שם חברים ונסע אתם לביקור בלונדון. איתן חזר ארצה כדי להשלים בחינה אחרונה בבגרות באנגלית. אך הוא לא הספיק להגשים את רצון לבו. הוא עבד קשה בסוכנות לביטוח, למד חודשיים (במקום שנתיים) ומיד ניגש לבחינות לקבלת תעודה ממשלתית שתאפשר לו לעסוק כמורשה לביטוחים (כל הסיכונים). הוא התחיל לעבוד והיה נקרא תכופות לשירות מילואים. לאחר שהוצב בגדוד צפוני, עבר עם הגדוד אימון מיוחד. בעיצומה של תענית יום הכיפורים נקרא אל הנשק. הוא לא היסס, נפרד מאמו, מסבתו ומכל בני המשפחה, צלצל לחבריו והרגיע את כולם באומרו שעוד ימים ספורים יחזרו הביתה. "יוצאים לפיקניק לכמה ימים ונחזור", אמר לכולם. איתן פעל כסמל מחלקת טנקים בגדוד ועלה עם ארבעת הטנקים הראשונים שאוישו. ביום ראשון בבוקר עלה דרך גשר אריק לרמת הגולן (מדרום מערב לחושנייה) והם נכנסו מיד לקרב-מגע נגד מאות טנקים סורים, שהיו פרוסים לאורכו של ציר הנפט. איתן ביצע את כל המשימות ללא דופי. למחרת, ביום שני בבוקר נפתחה הפגזה ארטילרית והשטח כוסה ירי טנקים. חיילי חי"ר סורים היו בכל נקיק, מצוידים בנשק נ"ט ובשמים התחוללו קרבות אוויר. כוחותינו מבקשים סיוע אווירי, ברשת הגדודית נשמעת קריאה לעזרה. טנק סמוך נפגע ויש בו נפגעים. איתן נחלץ לעזרתם, יצא מהצריח והדריך את צוות הטנק שלו בפינוי הנפגעים. לפתע הגיח מטוס והמטיר רקטות ואיתן נהרג במקום. זה היה סופו, ביום שני י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) בשעה 11 בבוקר לערך. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון, בטקס צבאי מלא. השאיר אחריו אם אלמנה ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "סמל איתן ז"ל שירת ביחידת שריון והיה חייל טוב ונאמן. הוא ביצע בדבקות את כל שהוטל עליו והיה אהוד על כל פקודיו ומפקדיו ביחידה". אמו ואחיו של איתן תרמו לזכרו פינה למול בה את בני ישראל הבאים לעולם, בבית הכנסת על-שם חללי צה"ל; כן נטעה חורשה ובה גל-עד לזכרו של איתן ועליה לוח פלדה, המסמל את מטרותיו ואת אופיו המוצק. על לוח הפלדה חרוטה צללית טנק המסמלת את אהבתו לטנקים, והמילים "מנשרים קלו, מאריות גברו". אלה הם חבריו שנתנו נפשם על מזבח המולדת. החורשה ביער "בקוע" של הקרן הקיימת לישראל בדרך לירושלים, תסמל את אהבתו לעם ולמדינה
