בן רבקה ואברהם. נולד בשנת תרפ"ח (1928) במכסיקו סיטי שבמכסיקו. אח למרים, יוסף, נתן, רחל, עליזה, זהבה ומאיר. רבקה ואברהם מונסה, ילידי דמשק בסוריה, עלו לירושלים אחרי מלחמת העולם הראשונה ונישאו בשנת 1920. בשל קשיי פרנסה עברו לכמה שנים להתגורר במכסיקו, שם נולדו שניים מילדיהם, ביניהם אליהו, שזכה לכינוי לִיקו. ליקו – נצר למשפחת רבנים – עלה לישראל עם משפחתו בהיותו בן שנתיים. את לימודיו סיים בבית ספר "כל ישראל חברים" בירושלים. הוא היה חובב מוזיקה ולמד לנגן על בנג'ו. אהבה נוספת שלו הייתה אמנות הצילום, והוא אף החל לעסוק בצילום ולהתפרנס ממנו. בהיותו בן שמונה-עשרה הצטרף ליקו ל"הגנה" ושירת כחובש בגדוד "מוריה" בחטיבת "עציוני", שעסקה בהגנת הדרך לירושלים. הוא היה גאה במדים שלבש. בתחילת אפריל 1948 הצטרף ליקו ליחידות שלחמו בקסטל במסגרת מבצע "נחשון". תחת פיקודו של מרדכי גזית כבשו היחידות את משלט הקסטל והתיישבו בכפר הערבי הנושא אותו שם. יחידות אלה היו נתונות להתקפות חוזרות ונשנות של כוחות ערביים. ב-6 באפריל 1948 לפנות בוקר, נהרג בקרבות מפקד הכוחות הערביים, עבדל קדר אל-חוסייני. בעקבות מותו התארגנה מתקפת נגד קשה של כוחות ערביים מכל האיזור, שצרו על הקסטל משלושת עבריו. באותה עת שמרו על המשלט חיילים מגדוד "מוריה", שהיו מותשים אחרי ימי לחימה ארוכים ומחסור באספקה. בעקבות קריאות העזרה של חיילי גדוד "מוריה" התארגן כוח פלמ"ח של חטיבת "הראל" במטרה להגיע לקסטל מכיווּן קריית ענבים ולסייע לכוחות הלוחמים. בדרכו אל המשלט נקלע גם כוח זה לקרבות קשים ולא הצליח להגיע לקסטל ולהושיט עזרה ללוחמים. כאשר הבינו המפקדים בקסטל שהתגבורת לא תגיע ואבדו הסיכויים להדוף את המתקפה, הם הורו לחיילים לסגת, בשעה שהם עצמם מחפים על הנסיגה. לימים תפסה פקודה זו מקום מרכזי במורשת הקרב של צה"ל. במהלך קרב זה נפגעו חיילים רבים. ליקו, ששימש כחובש, טיפל בפצועי הקרב במסירות נפש, ובמהלך הקרב נפצע גם הוא אנושות. שלום שרעבי, שלחם לצידו, סיפר שלפני שנסוג מן המוצב ראה את ליקו מטפל בפצועים, ואז נפגע בעצמו, שכב פצוע ולא יכול היה להתפנות מהמקום. זוהי העדות האחרונה אודותיו. הכוחות הערביים כבשו באותו לילה את המשלט ולא לקחו שבויים. הלוחמים שנותרו במשלט נהרגו כולם. טוראי אליהו מונסה נפל בקרב, ביום כ"ו באדר ב' תש"ח (6.4.1948), תוך שהוא מגיש עזרה לנפגעים. בן עשרים היה בנפלו. הוא הותיר אחריו הורים ושבעה אחים ואחיות. למחרת הקרב, כאשר הכוחות הערביים עזבו את משלט הקסטל על מנת להשתתף בלווייתו של מפקדם, השתלטו כוחות הפלמ"ח על המשלט וכבשו אותו ללא קרב. אז החלו באיתור ובאיסוף הגופות. חללי הקרב על הקסטל הובאו לקבורה בקיבוץ מעלה החמישה. אנשי הפלמ"ח וחברי הקיבוץ הם שטיפלו בקבורת שלושים ושבעת הנופלים, שהיו כמחציתם לוחמי פלמ"ח ומחציתם לוחמי חטיבת "עציוני". שלושה מבין החללים לא זוהו ונקברו כאלמונים. לבקשת משפחות החללים הועתק ביום י"ב בכסלו תשי"ד (19.11.1953) קבר האחים מן החלקה במעלה החמישה לבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, לרבות שלושת האלמונים. בהיותו חובש סופח ליקו על פי הצורך ליחידות שונות בחטיבה ולא נרשם כחלק אורגני מן היחידה שלחמה בקסטל. משום כך לא נמצא כל רישום על הימצאו בזירת הקרב באותו לילה. היות שליקו לא זוהה בין הנופלים בקרב על הקסטל הוא נחשב נעדר. בשנת 1959, בעקבות פנייה מטעם משפחת מונסה ובעקבות עדותו של שלום שרעבי כי לחם לצד ליקו בקרב על הקסטל וכי ליקו נפצע, הוכרז ליקו-אליהו כחלל שמקום קבורתו לא נודע. שמו נחקק על האנדרטה לזכר הנופלים בקסטל וכן באנדרטה לחללים שמקום קבורתם לא נודע, בחלקה א' בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. בשנת 2004 החלה חקירה של היחידה לאיתור נעדרים בשיתוף היחידה להנצחת החייל במטרה לאתר את מקום קבורתו. במשך שש שנים בדק את הנושא צוות חוקרים במילואים, ובמהלך החקירה נתגלה כי ליקו הוא אחד משלושת החללים האלמונים שנקברו במעלה החמישה בתום קרבות הקסטל בתחילת אפריל 1948. נודע כי גופתו הועברה לקבורה בחלקה הצבאית בהר הרצל עם גופות שלושים ושישה הלוחמים הנוספים. בכך למעשה הושלמה החקירה. במהלך החקירה זּוהוּ גם שני הלוחמים הנוספים שנקברו כאלמונים: דב הברברג וזאב (ברו) מנדל. ב-20 בספטמבר 2010 נערכה פגישה בין צוות החקירה של היחידה לאיתור נעדרים לבין משפחתו של ליקו על מנת לעדכנם בתוצאות החקירה ובזיהוי גופתו. בפגישה, שבה נכחו ארבעה משבעת אחיו, הופתעו בני משפחתו לגלות שליקו הוכרז כחלל צה"ל כבר בשנת 1959, בעקבות פנייתם של האב אברהם והאח נתן, שכבר לא היו בין החיים ב-2010. האחים שיערו שאביהם יזם את הפנייה לצבא בעת שאימם המשיכה להאמין שליקו עדיין חי. לדבריהם ניסתה האם רבקה לברר מה עלה בגורלו של ליקו, ובייאושה אף פנתה לרבנים ולמגידי עתידות. היא האמינה שבזכות השליטה שלו בערבית הצליח ליקו להיטמע בקרב האוכלוסייה הערבית והוא חי בירדן. מלחמת ששת הימים הגבירה את הציפייה לחזרתו של ליקו, אך ציפייה זו נכזבה. האחים העידו שעד יום מותה האמינה אימם כי בנהּ נשאר בחיים. האחים הקפידו לפקוד בכל יום זיכרון לחללי צה"ל את האנדרטה שעליה חקוק שמו של אליהו אחיהם. אחיו של ליקו, יוסף, סיפר שמכיוון שהאמינו שהוא נעדר, מעולם לא אמרו עליו קדיש. הידיעה על זיהויו הוודאִי של ליקו ריגשה את בני משפחתו. הוריו, רבקה ואברהם, ואַחִיו נתן לא זכו לשמוע בשורה זו בטרם הלכו לעולמם. בעקבות ממצאי החקירה נערך ביום כ"ג בכסלו תשע"א (30.11.2010) טקס גילוי מצבה לשלושת החללים האלמונים, במהלכו הוחלפה מצבת ה"אלמוני" במצבה הנושאת את שמו של אליהו מונסה. בטקס גילוי המצבה ספד לו האח יוסף מירון: "ההודעה על איתור מקום קבורתך גרמה לנו התרגשות רבה, שהייתה מהולה בשמחה ובצער. שמחה על שסוף סוף זיהו אותך, וצער על הידיעה שנפלת. אימא ז"ל האמינה עד יומה האחרון שאתה בחיים ונמצא ב'שטחים', ושיום אחד תחזור ותופיע. שיא הציפייה לשובך היה אחרי מלחמת ששת הימים, וכאשר לא הופעת האכזבה הייתה גדולה… היום יתאפשר לנו בפעם הראשונה להגיד קדיש לזכרך. אליהו – נזכור אותך לעד".
