מויסייב, גדי

בנם של רוזליה ואליעזר. נולד ביום כ"ב בתשרי תשמ"ז (25.10.1986) בעיר באקו באזרביג'אן, בברית המועצות לשעבר. גֶּנָה היה כינוי החיבה של גדי, צעיר הילדים במשפחה. ב-29 ביוני 1991 (תשנ"א), כשהיה כבן ארבע, עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בעיר עכו, שם גדל גדי והתחנך. גדי היה ילד ביישן וצנוע, מופנם ורגיש. עם זאת ניחן בחוש הומור מפותח, נכון תמיד לעזור, לבו רחב וחיוך נסוך כל העת על פניו. בזכות תכונות אלה היה מוקף בחברים רבים, בילדותו ובבגרותו. אדיב במיוחד היה, ילד שכולו נתינה. מכיל וסבלני, אוהב אדם, טוב לב. שמחת חיים ואופטימיות מדבקת היו חלק מאישיותו הכובשת. לפיכך היה אהוב כל כך ואנשים התחברו אליו מהר מאוד. גדי אהב מאוד בעלי חיים וכילד אימץ תמיד בעל חיים כזה או אחר וטיפל בכולם בחום ובמסירות. כילד, משאלת ליבו הייתה להיות הכי חזק. "שיהיה לי כוח להגן על כולם," אמר. "אני אשמור על המשפחה שלי." הוא למד בבית הספר היסודי על שם א.ד. גורדון בעכו והמשיך לחטיבת הביניים "קריית החינוך אורט" בעכו. גם שם היה אהוד מאוד על חבריו, הצטיין בלימודים וסייע רבות לתלמידים צעירים ממנו בשיעורים ובכל שנתבקש. ב-2004 סיים במגמות פסיכולוגיה-סוציולוגיה ומחשבים בתיכון "קריית חינוך אורט דרסקי" שבעירו. בתקופת התיכון עבד בחריצות רבה בעבודות מזדמנות. בנעוריו נפתח גדי כניצן. הוא אהב לצייר ולרשום, הצטיין בספורט ובגדנ"ע וזכה בתעודת הצטיינות על פעילותו. לחידוד המחשבה שיחק גדי במשחקי היגיון, שחמט ומשחקי מחשב ושאף לצמוח מכל הבחינות. בזכות יכולותיו הטכנולוגיות וידי הזהב שלו, ידע להרכיב מחשבים ומקלטי טלוויזיה. אולם על אף שלל כישרונותיו, תמיד נותר צנוע. בוגר לגילו ורגיש לזולת, הכיר בערך החברות – היה חבר אמת ועשה הכול למען ידידיו. מגיל צעיר כיבד כל אדם, צעיר או מבוגר. כיוון שהביט בצעירים ובחלשים ממנו בגובה העיניים, הפך לאהוב על כל שכבות הגיל ועל כל סוגי האנשים. אישיותו העמוקה והשקולה אִפשרה לו לקרוא אנשים ולהבין דברים מתחת לפני השטח. הוא הכיר את נפש האדם, ידע לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון ובדרך הנכונה, בגישה עניינית ונטולת אגו לחלוטין. גדי היה חכם ואוטודידקט, השקפתו ריאלית ובכל זאת רומנטית, תמיד מקורית ומיוחדת. הוא גילה עניין רב בפסיכולוגיה ובנפש האדם; ביקש למלא את חייו באופטימיות ולהנחילה בלבבות. גדי התעניין מאוד בספורט, צפה במשחקי כדורגל והעריץ את קבוצת "מכבי חיפה". אך מבין מגוון התחומים שבהם התנסה, העדיף כדורסל והתחבר לענף זה. מילדות התבלט כשחקן כדורסל מוכשר בקבוצת הנוער של "הפועל עכו" ובחוגים בעיר, ובתיכון פרץ בתחום, שיחק כדורסל בכמה קבוצות והצטיין. אילן פרומן, מורה לחינוך גופני בבית הספר, סיפר עליו כי "היה נער מקסים שהתבלט מעל חבריו, הן בלימודים והן בהתנהגות החברית והאנושית שלו." במסגרת פרויקט המחויבות האישית, שילב גדי בין שתי אהבותיו – תרומה לקהילה ומשחק הכדורסל, הוא סייע לאמן את הילדים שהחלו את דרכם בקבוצה. הקדיש לכך זמן רב והדבר מילא אותו בסיפוק ובהנאה. שחר גרף, מאמן קבוצת הנוער בעבר, סיפר: "הוא היה שחקן מחונן, ידע לשחק במספר תפקידים והיה מנהיג אמיתי על המגרש ומחוצה לו." החברים כינו אותו "אנתוני פארקר של עכו". גדי שיחק כארבע שנים בקבוצת הנוער וזמן קצר לפני גיוסו שיחק בסגל הקבוצה הבוגרת. הוא נהג להגיע לאימונים ראשון ולצאת אחרון, היה מלך הסלים והמנהיג הבלתי מעורער בקבוצה, כי דאג קודם כל לעמיתיו ורק אז לעצמו. גדי תכנן לחזור ולשחק כדורסל ב"הפועל עכו" בתום שירותו הצבאי. בזמנו הפנוי נהנה לצפות בסרטי מתח ופעולה. הוא התעניין מאוד בקולנוע והיה בקיא בעולם שמאחורי הקלעים. כתולעת ספרים קרא המון ובעיקר נמשך לספרי מתח, הידע שספג עורר את סקרנותו והרחיב את אופקיו. כשם שקיבל בני אדם שונים ממנו, בפתיחות ובסקרנות וניסה להבינם – כך אהב מגוון סגנונות מוזיקה מתרבויות ומעולמות רבים ושונים. הוא הרבה להאזין ללהקות רוק כמו "בית הבובות" הישראלית ולהקת "Hoobastank" האמריקנית. משסיים את לימודיו בתיכון, התחיל לעבוד כדי לחסוך כסף ולהגשים חלום לפני גיוסו: לטוס לארצות הברית ולצפות במשחקי כדורסל בליגת ה- NBAשהכיר מצפייה בטלוויזיה כילד. הוא גם רצה לטייל, להכיר את עצמו מזווית אחרת ולפגוש את משפחתו בחו"ל. אך תאריך הגיוס שלו הוקדם והטיול לא יצא אל הפועל. גדי לא הספיק להגשים את חלומו. מאוכזב מעט אך אופטימי ומלא ציפיות לקראת התחלה חדשה, התגייס גדי לצה"ל ב-28 בנובמבר 2004 לחיל השריון – על פי בחירתו. סבו לחם בנאצים במלחמת העולם השנייה, על טנק רוסי, וגדי שמח להמשיך את מורשת המשפחה. הוא השתוקק לשרת בחיל קרבי בזכות ערך הרעות והערבות ההדדית שהיו בבסיס קיומו. הוא ידע שימצא חברים אמיתיים בשריון. גדי גויס לגדוד "עוז" 77 של חטיבה 7 האגדית, סיים טירונות ואימון מתקדם – צמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) והחל את שלב החזקת קו במבצעית של הגדוד בפלוגת "וולקן". גדי רצה להמשיך ולצמוח, לכן יצא בהמלצת מפקדיו לקורס מפקדי טנקים, וב-1 במרס 2006 סיים אותו בהצלחה. הוא הוצב כמפקד טנק מרכבה ומפקד צוות ג' בפלחו"ד (פלוגת חוד) "אלון" בגדוד "געש" 82 של חטיבה 7. אף על פי שרצה לחזור לפלוגת הבית שלו, התחבר מהר מאוד למשפחת "געש" ונתן מעצמו כל מה שיכול. היה מפקד מוערך, מקצועי ורציני. גדי ניחן באומץ לב והיה מוכן להקריב את עצמו למען חבריו. ערך החברות והמשפחה עמדו בראש מבחינתו, הוא היה חבר נאמן ומסור. בשירותו הצבאי ניכר שהתבגר; בלט באישיותו, במנהיגות השקטה שלו ובכריזמה. הוא הפתיע את מפקדיו בתבונתו ובידע שהפגין בתחומים רבים ומגוונים. הם העריכו אותו וצפו לו קריירה צבאית. לפקודיו היה מסור ביותר. גדי אהב את הארץ, התגאה לשרת בצה"ל וללבוש מדים. היה אדם אצילי ושוחר שלום, ועשה הכול בדרכי נועם. עקב ניסיונו ועברו המוצלח בפלוגה מבצעית, הטילו עליו מפקדיו משימות מורכבות והוא לא נח עד שביצע אותן לשביעות רצונו. מעולם לא התלונן על השירות המפרך בשריון. בכל שיחה עם הוריו ניסה להרגיעם: "אל תדאגו, הכול בסדר, אני מרוצה, יש תנאים טובים, והטנקים שלנו הכי טובים בעולם." גדי היה "מורעל" על השירות הקרבי ובמיוחד על השריון, לכן עודד את חברו קובי "תתגייס רק לקרבי" והסביר לו שזו תרומה חשובה למדינה. ביציאה לחופשות לא ויתר על מה שהיה מבחינתו טעם החיים: בילוי בחיק המשפחה, לרקוד עם חברים ולפרוק את המתח. "אין עייפות בעולם שתמנע ממני להיות עם החברים, ליהנות מהחופש, לחיות." גדי היה הדבק הן בביתו הן בין חבריו. הגבר הבוגר והרציני נכנס הביתה בשישי בידיים מלוכלכות, ריח הגריז נידף מן השרוואל הענקי שלבש, והפך כהרף עין לילד מלא חיות ותמימות, ביישנות וצימאון אדיר לנשום את כל מה שיש לחיים להציע. גדי היה האור בבית, מעולם לא הסתכסך עם איש, ביישן ורציני, רך וכן – כתמיד. בכתבה שהתפרסמה בעיתון "במחנה" כחודש לפני נפילתו, אמר על לבנון "זה השקט שלפני הסערה". פלוגתו של גדי התמקמה בגבול לבנון. בקו זה העבירו ימים ולילות ארוכים, מבוצרים בתוך טנק המרכבה סימן 2, בכוננות נגד פעילות אפשרית של החיזבאללה, בציפייה ארוכה ומתוחה שיקרה משהו. השקט מצד חיזבאללה מעולם לא היה מפחיד יותר, וגדי חזר ואמר: "הם רק מחכים לרגע המתאים ואנחנו מחכים להם." תחת פיקודו, ירה צוות הטנק לעבר כשישה-עשר מוצבי חיזבאללה במבצע שהוכתר בהצלחה. הם המשיכו במשימותיהם וציפו לאירוע הבא. ואכן, הסערה לא איחרה לבוא. יומיים לפני התקרית הועבר גדי למוצב "נורית", שם אמור היה להחליף את אלכס קושנירסקי כמפקד צוות. באותו שבוע סיים לקרוא את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם. יום לפני האסון התקשר גדי למשפחתו, וניהל שיחה ארוכה עם אימו, סיפר שכבר נמאס לאכול טונה מקופסאות שימורים, תיאר את הימים הארוכים בלי שינה, וגם את המורל הגבוה, את הדאגה לחיילים, ומעל הכול – המחויבות לתפקידו. "אל תדאגו לי אימא. אני אוהב אתכם, אל תשכחו," נפרד גדי מאימו. בבוקר יום רביעי, 12 ביולי 2006, תקף ארגון החיזבאללה יישובים בצפון ישראל, ארב לכוח צה"ל על גדר המערכת בגבול הצפון וחטף שני חיילי מילואים. רצף האירועים באותו יום הוביל למלחמת לבנון השנייה. המוצב שבו שהה גדי עם צוותו ספג הרעשה ארטילרית כבדה. כשנודע על החטיפה, ובהיותם הכוח הקרוב ביותר למקום האירוע, קיבלו חברי הצוות הוראה להיכנס לתוך לבנון ולעצור את רכב המילוט של המחבלים, כדי לסכל את החטיפה ולהשיב את החטופים. במאמץ אדיר והתעקשות נחרצת הגיעו אנשי הצוות לטנק, תחת הפצצה כבדה, ויחד עם "נגמחון" חצו את הגדר ונכנסו למרדף בשטח לבנון בניסיון להגיע למאחז "כיפת הדגל", כדי לבצע משם ירי לעבר מוצב חיזבאללה הסמוך. הטנק של גדי היה הראשון להיכנס לשטח לבנון, לאחר שש שנים של שקט יחסי. הצוות הספיק לירות ולפגוע בכמה עמדות חיזבאללה, אך במרחק של כ-300 מטר מן הגבול ליד מאחז "כיפת הדגל" של החיזבאללה, עלה הטנק על מטען גחון גדול. מעוצמת הפיצוץ נהרס הטנק כליל וארבעת אנשי צוותו נהרגו. עם גדי נפלו סמל-ראשון אלכסיי קושנירסקי, סמל-ראשון יניב בר-און וסמל-ראשון שלומי ירמיהו. גדי מויסייב נפל בקרב בדרום לבנון ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה, ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006). בן תשע-עשרה וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בנהריה. הותיר אחריו הורים. גדי הועלה לאחר מותו לדרגת סמל-ראשון. על מצבתו חקקה המשפחה את הפסוק: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ". (תהילים מה, ד) ניסיונות חילוץ הטנק נמשכו יומיים, הן בשל חשש ממוקשים, ממטענים ומירי מצד החיזבאללה, הן בשל הנזק הרב שנגרם לטנק. פיקוד הצפון המליץ לעטר את גדי ואת שלושת חבריו בציונים לשבח. אלוף-משנה אמנון אשל (אסולין), מפקד חטיבה 7, אמר: "הם גילו אומץ לב, נחישות והקרבה למרות הסיכון הרב שהיה כרוך בניסיון לחלץ את שני החיילים החטופים." ויקטוריה, אחותו, ספדה לו: "קשה לתמצת את גדי שלי, מלא החיים, כן – ספורטאי מצוין, מפקד למופת, חבר אמת. פעם, חבר כתב לי מכתב ובו כמה משפטים קצרים שחוזרים על עצמם: 'אני רק רוצה שתדעי שאח שלך היה בן אדם טוב, פשוט טוב'. עבורי הוא היה ועודנו עולם ומלואו, הגיבור שלי שתמיד הערצתי ואעריץ עד סוף ימיי, על האנושיות והחוכמה והנשמה הענקית, החבר הכי טוב והכי נאמן. קשה לנסות ולהסביר כמה ריקנות הוא הותיר אחריו, ריקנות שלעולם לא תתמלא ומורגשת יותר בכל יום שעובר. אבל הזיכרון עודנו חי ופועם ולא מרפה. ההקרבה האדירה למען הזולת והאחר עמדה בראש סדר עדיפויותיו של גדי. אותה הקרבה באה לידי ביטוי גם בחייו וגם במותו." מאות ליווהו בדרכו האחרונה, כשכל אזור צפון ישראל נתון למתקפה. מלוויו עמדו דום מתוך כבוד והערכה לאדם משכמו ומעלה, שרץ להציל את החבר'ה ולא חזר. אורן קוסטו שירת במוצבים רבים, וכך הכיר את גדי. הוא סיפר על המוצב שלו: "אליו תמיד היינו שמחים לחזור. שם תמיד היה אוכל טוב, מים חמים, והכי חשוב – אנשים מדהימים. יום אחד הגענו לשם ומצאנו טנק ממש צמוד לאיפה שאנחנו בדרך כלל מתמקמים. וכמה דקות לאחר מכן, אתה יצאת ממנו. כבר לאחר שיחה קצרצרה איתך, ידעתי שאנחנו הולכים להיות חברים. הכנסת אותי לחמ"ל, הכרת לי את הדר והחבר'ה, ובמשך תקופה שהיום נראית לי כמו נצח, הפכנו לחבורה שאי אפשר היה להפריד. שיחות שנמשכו שעות על גבי שעות והעבירו משמרות שלמות. … גדי היקר, מלחמת לבנון השנייה אולי לקחה אותך מאיתנו, אבל אתה עוד חי ונושם במחשבות שלי כל הזמן. אתה אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר בחיי, ואני לעולם לא אשכח אותך." ב 25.10.2006, יום הולדתו העשרים של גדי, התקיים טורניר הכדורסל הראשון לזכרו. במהלך השנים ועד שנת 2016, נערכו שבעה טורנירים של כדורסל להנצחתו. תלמידי תיכון "קריית החינוך אורט דרסקי" הפיקו את הסרט "שתישאר צעיר לנצח", וערכו ראיונות עם המשפחה, עם המורה ועם מאמן הכדורסל שלו. דף הפייסבוק שנפתח לזכרו נקרא: סמ"ר גדי מויסייב ז"ל Gadi Moiseev