מויסה (משה), יוסף (יוסקה)

יוסף (יוסקה), בן צ'רנה ובויום, נולד ביום ה' בניסן ת"ש (13.4.1940) בבקו שברומניה, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1961. הוא למד בעיר הולדתו ולאחר שסיים את לימודיו, עבד במאפייה והתמחה כאופה. לאחר שעלה ארצה נדד יוסף בארץ לתור אחר מקור פרנסה, עד שנתיישב בדימונה והיה שם לאופה. הוא היה בקי במלאכתו וידע לעשותה באמונה, בחריצות ובדייקנות. יוסף גויס לצה"ל במחצית דצמבר 1963 והוצב לחיל השריון. הוא היה חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו, אהוב על מפקדיו ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב, בסבילותו, בהתנהגותו ובצייתנותו. הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו ובמכתבים שהקפיד לכתוב הביתה לא סיפר על הקורות אותו, על האימונים המפרכים ועל חיי השדה הקשים. בשנת 1965 נשא את חברתו יהודית לאישה. הוא היה בן מסור להוריו ורחש להם כבוד רב; בעל נאמן היה לאשתו ואב אוהב לילדיו, מרבה להשתעשע ולטייל עמם. יוסף היה חברותי מאוד, איש חברה ומארח למופת. ביתו היה פתוח לכל וידידיו אהבו לסור שמה וליהנות מחוש ההומור שלו, מצחוקו השופע ומבדיחותיו המשעשעות. אדם נוח לבריות היה, בעל אורך רוח וסבלנות מרובה, קשב לכעוס, לא הלך רכיל והיה איש סוד נאמן. הוא אהב לעזור לזולת, אפילו היה הדבר כרוך באי-נוחות, והתאמץ להיענות לכל בקשה, ולא השיב את פני המבקש ריקם. הוא היה אדיב ומנומס, עדין נפש ונעים הליכות, גלוי-לב, ישר-דרך ובעל-מצפון, איש-אמת העומד בדיבורו. יוסף היה עקשן, בעל רצון עז, נמרץ מאוד ולא נרתע מכל קושי. היה בו ביטחון עצמי, אך לא הייתה בו שחצנות. הוא אהב את הפשטות והיה שמח בחלקו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס יוסף ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. לאחר שמונה-עשר ימי לחימה, ביום ל' בתשרי תשל"ד (25.10.1973), נפגע יוסף ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בדימונה. השאיר אחריו אישה, שני בנים ושתי בנות, הורים, שני אחים וארבע אחיות. בתו הקטנה נולדה לאחר שנפל ונושאת את שמו – יוספה. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.