מויאל, שלומי

בן פרלה ויעקב. נולד ביום כ"ה באדר ב' תש"ל (2.4.1970) בעיר רבאט במרוקו. עד כיתה ו' למד בבית-ספר יהודי 'תלמוד תורה' בעיר הולדתו. בשנת 1983 עלתה משפחתו לארץ ולאחר תהליכי קליטה התיישבה באשדוד. הוא התחבב במהרה על כל הסובבים אותו. לאחר שנה עבר ללמוד בבית-הספר הדתי-מקיף ב' באשדוד. במסגרת לימודית זו מצא את מקומו, נקלט בחברה וקשר קשרים עם חברים ומורים. הוא אהב שירה ותופף על תופים. הרבה בכתיבה ועסק בזמנו הפנוי בציור. הוא תיעד חוויות אישיות במכתבים ופתקים. השאיר ציורים רבים, מהם ציורים שצייר לכיתה בבית-הספר 'שילה' באשדוד. בשאר זמנו הפנוי יצא לעבוד ורכש בכספו מערכת תופים. בשנת 1986 נפטר אביו ובמשבר הקשה שעבר עליו, ניסה שלומי להתגבר ולהתמודד עם מצבו החדש בעזרת השירה והמוזיקה שכה אהב. הוא נרתם לעזרת המשפחה ובתקופת החופשה מהלימודים יצא לעבוד ולעזור בכלכלת המשפחה. בתחילת ספטמבר 1989 גויס לצה"ל, עבר טירונות והוצב בבסיס דלק דרומי. במסגרת שירות זה הוא ליווה מכליות שחילקו דלק לבסיסי צה"ל. ביום כ"ז בחשוון תשנ"א (15.11.1990) נפל בעת מילוי תפקידו. הרכב שנסע בו כמלווה, התהפך לתהום וגרם למותם של שלומי ושל נהגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי באשדוד. השאיר אחריו אם ושלוש אחיות – מרסל, מרים וחנה. במכתב התנחומים למשפחתו השכולה, כתב מפקדו: "… שלומי היה חייל למופת, מאותם אנשים שדיברו מעט ועשו הרבה. הוא הרשים את מפקדיו בתכונותיו היפות." מורו ורבו, חיים בן-נעים, מישיבת 'נווה הרצוג' ספד לו: "שלומי היקר, רשות נטלתי ממך לומר דברי ניחומים למשפחתך. יודע אני מה קשה תחושתם בעת זו, ואין בפי דברים, אלא מדברי חז"ל: אם ראית אדם שיש בו בושה וגמילות חסדים, דע כי מבני אברהם הוא. יהי רצון כי שמירת זכרו תיתן בכם כוח לשאת את הכאב". ארגון הסטודנטים היהודיים ברומא נטע עץ לזכרו.