מדר, יואב

בן חנה ושמוליק. נולד ביום כ"ח בתמוז תשס"ב (19.7.1982) בבית החולים "כרמל" שבחיפה, בעת שאביו היה בין שני גיוסים למבצע "שלום הגליל". יואב נולד אחרי שתי בנות, אבישג ומיכל. כשהיה בן שש נולד אחיו הקטן יפתח. יואב היה תינוק יפהפה, מוצק ורעבתן, ומיד הפך ל"דוגמן" להדגמת הנקה. הוא גדל כילד מתוק וחייכן, צמוד לאימא, וכמובן אהוב מאוד על כולם. את ראשית חינוכו קיבל יואב בגנון ובגן שבמושבה יקנעם, מקום מגורי המשפחה. בהיותו בגן חובה קפץ ממתקן ושבר את רגלו, והחוויה הנחמדה של רגל מגובסת במשך חודשיים ליוותה אותו זמן רב. יואב למד בכיתות א' עד ח' בבית הספר היסודי האזורי בכפר יהושע. אחת ממורותיו תיארה אותו כ"ילד נבון, סקרן, בעל חיוך משגע אשר הוסיף צבע בכל מקום בו נמצא." במשך השנים השתתף בחוגים שונים כמו קרטה, כדורסל וציור, והיה פעיל בתנועת נוער. מעורה היה היטב בין חבריו, חבורת בנים שמחה ואנרגטית, ושותף מלא בהכנת מסיבות ואירועים. חברי ילדותו מלווים את המשפחה עד היום. את כיתה ט' עשה יואב בבית הספר התיכון האזורי "מגידו" שבקיבוץ עין השופט. בקיץ 1996, בהיותו בן ארבע-עשרה, נסע לסיאטל, ארצות-הברית, לביקור אצל הדודים ששהו שם בשנת שבתון. במשך שישה שבועות טייל עמם, ואת החוויה הבלתי נשכחת תיאר כתקופה היפה בחייו. יואב המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון האזורי "כרמל זבולון" שבקיבוץ יגור. הוא היה דעתן, אך לא הרבה לדבר; את שהיה לו לומר אמר בקצרה. חבריו מעידים שהיה שקול מאוד והתבונן קצת מהצד על המתרחש. בהיותו החלטי, וכמי שידע לפשט כל בעיה, נהגו להתייעץ עמו. "הוא היה חף מאינטרסים, טהור, רגוע," אמרו עליו החברים. במהלך התיכון למד יואב היטב, נטה למקצועות הריאליים כמתמטיקה ופיזיקה, ואהב מאוד תנ"ך. הקשר המיוחד בין יואב להוריו התבטא, בין היתר, בברכות שכתב להם במועדים חגיגיים. לרגל יום הנישואים העשרים ושלושה שלהם כתב להם: "בתור ילד שכותב להוריו ברכה ולא רק בגלל חובתו המוסרית לעניין, יכולים שליטנו הנלחמים בשד העדתי לחכך ידיים ולהגיד 'הצלחנו במיזוג הגלויות.' אושר הוא מנת חלקם של המאושרים. שמחה היא מנת חלקם של השמחים. אהבה היא מנת חלקם של האוהבים. ונישואים היא מנת חלקכם." עם סיום כיתה י"ב כתבו ההורים ברכה שהקדישו ליואב: "כילד השלישי במשפחה / לא חלה עליך חובת ההוכחה / די לנו פשוט היותך, // ואתה מאז ינקותך עד היום / היית כל מה שהורים יכולים עליו לחלום / סגולותיך התעצמו עם הזמן שחלף / ולחוש ההומור ממד ציני נוסף. // אנו מביטים עליך יואב / ואתה לנו מקור גאווה לא אכזב / וחושבים / שאם לגנטיקה יש יד ביצירה / מצבנו נראה, איך לומר – כלל לא רע! // עכשיו, כשהעתיד בפתח אנחנו יודעים לבטח / שתצליח כמו בעבר / שתדע הרבה אהבה ותהיה מאושר." בגיל הנעורים החל יואב, שמגיל צעיר נטה להירדם מוקדם, לבלות עם חבריו עד השעות המאוחרות של הלילה. מאז ומתמיד היה חרוץ מאוד, לא בחל בשום עבודה, ובשנים האחרונות ארגן כמעט לבד את העבודה בענף פרחי כותנת הנוי במשק המשפחה. במהלך כיתה י"ב השתתף יואב בגיבושים שונים. הוא עבר גיבוש "צנחנים", אך חשש שייקרא ליחידה אחרת. חששותיו התבדו, וביום 19.11.2001 התגייס והוצב לפלוגת "עורב צנחנים". גאה היה מאוד על שהגיע ליחידה ובתקופה הקצרה שהיו יחד, נקשר מאוד לחבריו החדשים. במהלך הטירונות התגלו אצל יואב שברי הליכה אשר הצריכו מצב מנוחה. על אף התסכול שחש שמר על רוח אופטימית, ואף המשיך לעודד את חבריו. חייו של יואב נקטעו בשבת לפנות בוקר, י' בשבט תשס"א (3.2.2001). כהרגלו בסופי השבוע יצא לבלות עם חבריו. למחרת, בשעה מוקדמת בבוקר, גילתה אמו שלא שב הביתה והדאגה לשלומו גברה. עד מהרה התקבלה הבשורה המרה כי יואב נהרג בתאונת דרכים, כחמישה קילומטרים מהבית. בן שמונה-עשרה וחצי היה במותו. יואב הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין ביקנעם. השאיר הורים שתי אחיות ואח. סיפורו הטרגי של יואב סוקר בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. "הוא היה פשוט הכי טוב שיש. בחור אחראי, מסור, חכם, בעל חוש הומור, חרוץ ונהג זהיר," סיפרה אמו בכאב. "תמיד הזהרתי אותו מפני הסכנות בכבישים והוא היה דואג שחברים ששתו לא ינהגו." "חששתי ממה שעלול לקרות ליואב בשירות הצבאי, אבל לא שייהרג בתאונת דרכים," אמר האב. בימי השבעה נכתבו בספר האורחים הספדים רבים ודברים לזכרו של יואב. ספדו ליואב חבריו למחלקה: "… אנו יושבים כל המחלקה יחד, וחושבים מה אפיין אותך ומה נעשה בלעדיך, איך נוכל בלי השקט הנפשי שלך, בלי הבגרות שלך ובלי חברות האמת שלך. אנו שואלים את עצמנו מי ידאג לנו למצלי"ם, מי ידרבן אותנו לפני מסעות, יגיד לנו שהכול בראש, שהכול קטן עלינו ואם אלפים עשו את זה לפנינו אז בטח שגם אנחנו יכולים. … יואב, תהיה חסר לנו באופטימיות שלך, במנהיגות שלך ובחברות שלך. אתך לנצח." כתב עידן: "… מהפגישות שהיו לי אתך הכרתי אדם חזק, חייכן, שלעולם לא מפסיק לצחוק, ובכך גם השרית על הסובבים אותך אווירה טובה וכיפית." כתב אהוד: "… יואב, לאט לאט אני מתחיל להרגיש שאתה חסר, מין נוכחות שלא נמצאת יותר. זה לא אותם מסעות כשאתה לא אתנו, אין אותו רעל, אין חיוכים מתחת לאלונקה למרות שהכתף למטה מכחילה. קשה בלעדיך." כתב בועז: "יואב תמיד חיפש איך לעזור לכל אחד, איך אפשר לדגם את המחלקה, הוא היה כמו אימא שלנו, היה עוזר לנו בתפירה ואף פעם לא היה מתלונן על משימות שניתנו לנו. … תמיד נתגעגע אליו והוא תמיד יחסר לנו." כתב גדי חבר מבית הספר: "לא הכרתי בחור יותר מחייך ממך, הטוב לב הזה תמיד, הרצון לדאוג לכולם, הנצנוץ הזה בעיניים שאומר תמיד יש עוד אור, יש עוד מקום לעזור. … צר המקום כדי להכיל את אלפית ממעלותיך הרבות והטובות." כתבה רחל קדם, המחנכת של יואב בבית הספר ביגור: "הכרתי אותך כשהיית כבר גברבר, בחור נאה וחכם. בכיתה מיעטת לדבר אך הרבית להתבונן, ועיניך השחורות היו כל כך חודרות, אך משיחות אתך אני יודעת שמתחת למעטה הקשיח הסתתר ילד עדין ופיקח, תלמיד מעולה, מדבר לאט ולעניין, ומקובל על כולם. חבל שהלכת כך לפתע פתאום והשארת את כולנו כואבים עד תום. שמך כל כך הלם אותך, תמיד היית מין כזה גיבור ודמות שכזו (ויש מעט כאלו). לעולם אזכור." כתב בן הדוד עופר: "… יותר קל לכתוב בצחוק ולחשוב עליך עם שמחת החיים שלך. המחשבות עליך תמיד התקשרו אצלי לדוגמה ומופת. הארת על כל הסובבים אותך. קרני האור נטמעו בך. .. אתה תחסר לנו." כתבה הנרייטה השכנה: "בתוך לבי אני שומרת מקום שהוא רק שלך. מקום יפה – חם – עם הרבה אור. במקום הזה אני רואה אותך ופוגשת אותך. אתה מחייך אליי ובדרך השקטה והמקסימה שלך נותן מיופייך. המקום הזה מתמלא ומתמלא ותופס את כל הלב. לפעמים מאוד כואב ולפעמים אני שואבת כוחות ממנו. אתה נתת ונותן ותיתן לנו עוד ועוד. אין סוף לזיכרונות – לתמונות הפנימיות… כמו מסך שבו כל הזמן התמונה מתחלפת. … אתה נשאר אתנו עם הרבה אהבה." דין, חברו של יואב שבילה אתו בלילה האחרון, כתב: "… ישבנו כולנו סביב השולחן באותו יום שישי ארור. השולחן היה מלא בהמון כוסות 'רדבול', שתייה חריפה יותר, חריפה קצת פחות, ובירות, ובין כל האלכוהול הייתה שם כוס הקפה שלך שכל כך הייתה שונה משאר המשקאות. כי ידעת שאתה נוהג. וכשידעת שאתה נוהג מעולם לא היית שותה, מכיוון שהיית בחור אחראי. הכי אחראי שהכרתי מעולם. … אתה מותיר אחריך חלל עצום." כתב בן הדוד ניב: "ליואב הבן דוד היקר מכולם, רק שתדע שאתה היית הרבה יותר מבן דוד, היית בשבילי כמו אח.. עם מי אדבר עכשיו?.. כתב קיט שכן מיקנעם: "… רציתי להגיד עוד פעם אחת תודה על השכנות הטובה ועל כל העזרה. תמיד היית מוכן לעזור עם החיוך הזה בכל שעה, אפילו בשבת בבוקר לעזור בהמלטה קשה אחרי לילה עם החברה. … אני מחפש אותך. אני מוצא אותך בכל מקום, במתבן, במחסן החציר ובדיר עם הקלשון. אתה חסר לנו מאוד אבל אתה אתנו לתמיד." כתבה מיכל שטייר, מורה בבית הספר התיכון: "… לאורך התיכון יואב המשיך ופילס את דרכו, כדרכו, בהיגיון הפנימי הברור שלו. מתוך אמונה מתמדת בצדקתו, ביושר ובהגינות שלו. … יואב היה מנהל רציני בשכבה. בשקט בשקט ומאחורי הקלעים משך עם חבריו בחוטים, הנדס את הבנות, את המורים, ניהל את העולם כמו שהוא רצה. שמחתי לראות אותו הולך וצומח, הולך ומתבגר. שמחתי לראות את שמחת החיים של החבורה כולה. העולם היה פרוס לפניו ופתוח, ולא עוד. והכאב רב." כתב בן הדוד יובל: "אני עוצם את עיניי, / ובחלומי, אני רואה גבעת כלניות / שלכולן אצלי יש שמות, / ולמרות שהן ממש דומות, / אני מבחין בשוני ואפילו מזהה תכונות / מי יותר ומי פחות. / ופתאום וללא אזהרות / נקטפת לי אחת הכלניות, / אחת שהייתה ענווה ונעימת הליכות. / ופתאום, חושך וכאב חד בעצמות / שהקיץ אותי משנתי כשעיניי שטופות דמעות." כתבו חברי הילדות: "רק אתמול היינו יחד, רגע אתה פה ופתאום לא. שמונה-עשרה שנה שאנחנו גדלים יחד, ישנים יחד, אוכלים יחד, שותים יחד ומבלים יחד. אבל עכשיו שאינך פה, תמיד יהיה משהו חסר, חוליה חסרה מתוך עמוד השדרה – אנחנו. כל אחד מאתנו ממלא תפקיד בחבר'ה, ותפקידך חסר מתמיד. זהו תפקיד של אחריות, אופטימיות, היגיון, שיקול דעת והחלטה על המעשה הנכון ואיך להסתכל על הצד היפה שבעניין, וכעת אין מי שיבצע את התפקיד טוב כמוך. … אוהבים, כואבים ומצטערים, ולא מפסיקים להתגעגע." כתב דני אחד מדודיו של יואב: "… את יואב אין צורך במפגשים רבים כדי לעמוד על טיבו. כשם שלא היה צורך שירבה במילים כדי להבחין בייחודו של הנער. בכל פעם שבה פגשנו את יואב, הייתה לי תחושה שאם עליי לברור בין מילים כמו הערכה, הערצה, התפעלות, הייתי בוחר במילה התפעמות. יואב ניחן בתכונות שרק בני מושבים, אנשי עמל ניחנו בהן. וגם בין אלה, רק מתי מעט יכולים להגיע לדרגתו. … הלוואי והגאווה על מי שצמח בקן שלכם, תמלא אתכם בעוצמה לעבור את ימי הגעגועים שעוד נכונו." כתבה האחות אבישג: "על כל הדברים הנפלאים שנתת לי ועל איך שבאמת למדתי כל כך הרבה ממך בחייך וגם בהיעלמותך, אפילו העובדה הטרייה כל כך שאתה מת לימדה אותי המון דברים על עצמי ונתנה לי המון כוח שבכלל לא הייתי בטוחה שקיים בי. אני משוכנעת שכדי להשאיר כזאת מורשת מדהימה מאחור צריך להיות משהו מיוחד באמת, נשמה כל כך נקייה. … אני יודעת שהזכות להיות בחברתך היא כל כך גדולה, אני כל כך שמחה שהיית אח שלי. … אם הדרך היפה מעידה על מקום הסיום, אתה בוודאי נמצא עכשיו שרוי ביופי גדול." כתבה האחות מיכל: "חלמתי עליך, אני חושבת שזאת בסה"כ הפעם השנייה, די מעט בשביל שבע שנים ובטח בשבילי שיש לי עוד חיים שלמים בלילה, כשאני ישנה. הייתי עם י?פת?י ואני חושבת שזאת הייתה משתלה, ועברנו עץ עץ וחיפשנו את העץ שלך. הראשון בשורה היה ארגז עם שתילי פרחים, השני היה עץ גדוע וידעתי שזה לא אתה. אבל קצת נלחצתי, כי פתאום פחדתי שאני לא אזהה אותך. ועצים הפכו לחיילים והמשכנו לעבור אחד אחד וכל פעם הייתי בטוחה שהנה זה אתה אבל שהסתכלנו מקרוב אמרתי ל י?פת?י שזה לא, כי אתה הרבה יותר יפה ולך יש את האף הזה שיש רק לך ואת השפתיים והחיוך.. ושוב התחלתי להיבהל, כי אולי תבוא ולא אזהה אותך. אבל אז ראיתי אותך, החזקתי את הפנים שלך ואמרתי ל י?פת?י שהנה מצאתי ואיך יכול להיות שלקח לנו כל כך הרבה זמן כי ברור שזה אתה. הכי יפה מכולם ועם חיוך משגע, ונרגעתי. נרגעתי כי לא שכחתי, התעוררתי עם הרגשה טובה שאני לא אשכח ואני אזהה אותך תמיד לא משנה מתי תבוא."