מדמון, עמיר

בן שרה וסעדיה. נולד ביום ח' באב תשכ"ד (17.7.1964) בחדרה. עוד בהיותו תינוק בעריסתו ניכרה בו חוכמתו. עם כניסתו לגן-הילדים, הבחינה הגננת שלו בדברים יוצאי-דופן בעיסוקיו ובמשחקיו, והביעה לא-אחת את התפעלותה והתרשמותה ממנו. הוא עסק בעיקר במשחקים הדורשים מחשבה וריכוז רב. עמיר למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי 'ביל"ו' בחדרה. במשך שנות לימודיו הראשונות התגלה כילד מחונן וציוניו היו גבוהים. עמיר גילה כישרון מיוחד בציור ומורי בית-הספר הסתייעו בו בהכנת כרזות. בכיתה ז' הועבר על-ידי האגודה לקידום החינוך, במסגרת התוכנית לטיפוח ילדים מחוננים, למכינה במדרשיית 'נעם' בקריית הרצוג, בכפר סבא. גם שם בלט בכישוריו הרבים ובציוניו הגבוהים. את לימודיו התיכוניים השלים במדרשיית 'נעם' בפרדס חנה, שם ספג את חינוכו המעולה. הוא היה בין התלמידים הבולטים ועזר לתלמידים שהתקשו בחומר הלימודי. באותן שנים נרשם ללימודי גרפיקה במכונים האמריקניים בתל אביב. היה חניך תנועת בני עקיבא וחבר פעיל בה, תחילה כמדריך ותקופה קצרה כרכז סניף בחדרה. בתום לימודיו הצטרף לגרעין דתי-תורני, שהיה מיועד לשרת בנח"ל והיה מסונף למושב יונתן ברמת הגולן. בראשית פברואר 1983 החל את שירותו הצבאי בנח"ל. לאחר תקופה קצרה פרש מהגרעין והוצב לשרת ביחידה של המשטרה הצבאית, כמדריך כלואים בכלא הצבאי במגידו. עמיר עשה את עבודתו במסירות רבה וללא התנשאות. משם יצא לקורס קצינים ובסיומו שב ליחידתו. עמיר היה בחור תוסס, מלא מרץ, חדווה והרבה שמחת חיים. הוא מצא את עצמו בכל מקום והשתלב יפה בכל חברה שנקלע אליה. ביום כ"ד באדר א' תשמ"ו (5.3.1986) נפל עמיר בעת שירותו, בתאונת-דרכים שהיה מעורב בה. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחדרה. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות – בועז, איתן ודקלה. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "עמיר שירת ביחידתנו תקופה ארוכה ועסק באחד התפקידים הקשים בחיל, טיפול וקשר עם היקר מכול והוא האדם. תכונותיו וגדולתו של עמיר היו בכך שתמיד חיפש ושאף לעזור, לסייע ולפתור בעיותיהם של רבים מן החיילים שהיו מופקדים בידיו. עמיר היה חלק חיוני מחיי היחידה, בכל מקום הטביע את חותמו, בחיוך ובנועם הליכות, בהרבה חום וחיבה לכל אחד ואחד, בכל אשר הוא אדם". אל משפחתו נשלחה תעודת הוקרה וכבוד לזכרו, חתומה בידי ראש אכ"א. עלים לזכרו הוצאו על-ידי עיריית חדרה – 'בכל מאודם'. מתוך שיר שכתבה אימו לזכרו: "איך הלכת בלי שוב / השארתנו מאחור / איך צעדיך וקולך הרם, המתגלגל / מבטך החכם ועיניך הגדולות… בוהים ותוהים אנו בצערנו העמוק / האמונה – שתחת כיסא הכבוד משכנך, / היא הנותנת לנו את הכוח להמשיך את החיים ולעמוד". ומתוך שיר שכתבה אחותו דקלה: "תמונות בר המצווה, החגיגה הגדולה / דאגנו לצלם ותהינו, / מדוע נשרפו התמונות – לא הבנו / כנראה – היה זה רמז לבאות – ולא ידענו". דברים מתוך מכתב שכתב לזכרו אחיו איתן: "…פעם, לפני גיוסי, ישבנו שנינו ודיברנו שיחה מלב אל לב… ואתה כמו תמיד הרגעת, השרית בי ביטחון ואמונה ביכולתי ובחוסני הנפשי והוספת לבסוף: 'אמנם לא תאומים אנו, אני אחיך הגדול, אך הבטח לי שלעולם לא תראה בי אחיך הגדול אלא חבר ואח… ותמיד אנהג בך מנהג של חברות…' ואני שתקתי, ואתה צחקת ואמרת 'תבטיח לי', ואני – הבטחתי"