בן עדינה ויוסף. נולד ביום כ"ח באייר תשל"ה (9.5.1975) במושב אביאל, מדרום לבנימינה. אח ללילך, ענבר וסער. ברק נולד באביב וכזה היה – ילד של אביב, פריחה, שמחת חיים וחיוך גדול. במרבית תמונות הילדות הראשונות ניתן לראותו יחד עם אחיותיו, סדורים 'לפי הגודל', בטור עורפי או בקובץ, לכולם הבעה דומה – חיוך מעט ביישני, גומות חן ושיער כהה. ברק היה ילד רזה – אך לא חלוש, ביישן – אבל חייכן, ילד שמח שמזמזם ומפזם שירים בכל הזדמנות. בקיץ, כשהיו שבים מהבריכה, היה ברק מתאסף עם בני דודיו למשחק הכדורגל היומי על הדשא, טקס שלימים הצטרף אליו גם סער, האח הצעיר. עם הגיל הפך הכדורגל מתחביב לכשרון וברק הצטרף לקבוצת הכדורגל של בנימינה לכמה שנים, שהסתיימו כשהגיע לחטיבת-הביניים, אז פינה הכדור את מקומו לחברים ולגיטרה. ברק סיים את בית-הספר היסודי 'גבע' בגבעת עדה, עבר לחטיבת-הביניים 'אורט בנימינה' ולאחר שנתיים החליט להמשיך לתיכון החקלאי בפרדס חנה, שם השתלב במגמה הריאלית. במהלך התיכון התחלף מראה הילד הצנום במראה נער גבוה ורחב כתפיים ומאז חזרה בבית האפיזודה: "סער, בוא תראה איך אני משכיב את אבא על הרצפה…" אך תכונתו הבולטת של ברק כלל לא הייתה הכוח (זה התבטא רק בחיבוק חזק לכולם ובכל הזדמנות). ברק היה נער רך ורגיש וככזה נעשה אספן של חברים – חברים שאיתם אפשר ללמוד ביחד, לצאת לקומזיץ בים, לטיול במדבר, בצפון או ליוון, להתאסף לערב עם גיטרה, וכל זה דרך טלפונים ועוד טלפונים – ואצל כולם הוא זוכה לכינוי 'אח שלי'. על אופיו של ברק מעיד חיים, חברו: "הדבר הכי משמעותי שאני תמיד ייחסתי לברק זו האמיתיות שלו. הכוונה שלי ב'אמיתיות' זה לכנות וטבעיות מוחלטת שהיתה קיימת בברק. מה שאתה רואה זה אחד לאחד מה שיש בפנים… אני זוכר שתמיד קינאתי בברק על השלמות והפשטות שבו, זה הפך אותו לכל כך מיוחד ואהוב. בכלל, כשאתה כל כך שלם עם עצמך – אין לך נקודות תורפה." בחודש אפריל 1994 התגייס ברק לצה"ל, והתחיל מסלול בשייטת. לאחר שנה וחמישה חודשים עבר לפלחה"ן הצנחנים ובמאי 1996 סיים מסלול כחייל קרבי מלא סיפוק, כשלצדו כרגיל החברים – הצוות. ברק ראה בשירותו הצבאי שליחות אידיאולוגית, כחלק מהחינוך השורשי הציוני שקיבל. בכל התקופה הזו ליוותה אותו המשפחה הגאה באהבה ולא פחות חשוב – במשלוחי אוכל קבועים מאמא. כלוחם, שהה בלבנון חודשים ארוכים. משפחתו זוכרת ימים ולילות של חרדה וטלפונים באמצע הלילה, שבהם היה ברק אומר משפט אחד: "כשתשמעו בבוקר את החדשות, אל תדאגו, אני בסדר." לאחר השחרור עבד ברק וחסך כסף למימוש חלומו – טיול לדרום אמריקה – חלום אשר הוגשם במלואו. ברק טייל במשך עשרה חודשים בברזיל, פרו, ארגנטינה, בוליביה, צ'ילה וכמובן שגם שם רכש חברים חדשים. עם שובו, במפגש עם המשפחה בשדה התעופה, מיהר לקרוא לאחיו סער בקול סמכותי: "בוא תעמוד כאן לידי, צריך לבדוק אם אתה יותר גבוה…" בתום התאקלמות קצרה החל ברק לגבש תוכנית ללימודים. הוא עבר לצפון והחל ללמוד במכינה בטכניון בחיפה. משם המשיך ללימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה במכללה בחולון. הוא שילב את הלימודים בעבודה כמאבטח במשמר בתי-המשפט, שבמסגרתו הוצב בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת גן. בתקופה זו גם הכיר את חברתו, שירה. סיפר שמשון, שקיבל את ברק לעבודה: "כבר בתהליכי המיון הראשוניים למשמר נתגלה לעיני בחור שקט, שלצד חיוכו הביישני עומדת נחישות להצליח בכל מה שיוטל עליו במסגרת תפקידו כמאבטח, במקביל ללימודיו הקשים. ואכן, לא טעיתי בהערכתי. ברק היה מאבטח אחראי, ממושמע ובעל יוזמה ושימש בכך דוגמה אף למאבטחים ותיקים ממנו. מקץ שלושה חודשים בלבד במשמר התפנתה משרת אחראי משמרת במתקן והמשרה הוצעה לברק כמועמד טבעי למרות שירותו הקצר. ברק, שבראש מעייניו עמדו לימודיו, החליט בכל זאת לקבל על עצמו את המשימה, ואכן ביצע אותה על הצד הטוב ביותר, כהרגלו בקודש… הוא ראה בחבריו למתקן בית חם ומשפחה אוהבת, וכך אנו ראינו אותו." ברק התכוון להשתקע לאחר סיום לימודיו במושב ילדותו הפסטורלי שכה אהב ולבנות שם את ביתו אולם לאחר שנת לימודים אחת בלבד, נקטעו כל תוכניותיו. באמצע נובמבר 2001 התגייס למילואים, ואחרי אימון קצר נשלח עם חבריו לאייש קו ברצועת עזה, ובאחריותם גזרת כפר דרום. מפקד היחידה סיפר: "יחד עם אחדים מחבריו לצוות, הצטרף ברק ליחידתנו לפני חודשים ספורים והיה זה שירות המילואים הראשון שביצע במסגרת הגדוד. למרות הזמן הקצר יחסית שבו שירת בגדוד, גילינו בברק צדדים טובים רבים, הן כאדם והן כלוחם. ברק היה חייל מקצועי, נווט מעולה, דייקן, ומעל לכול – חבר אמיתי ואח לנשק." ביום י' בכסלו תשס"ב (24.11.2001) נפל ברק בפעילות מבצעית בכפר דרום. באותה שבת התקיים ביישוב מפגש 'שבת ארגון' – מפגש של בני נוער דתיים מתנועת 'בני עקיבא'. במוצאי שבת יצא ברק עם שניים מחבריו למילואים למקום הכינוס, כדי להקשיב לשירי ארץ-ישראל שאותם אהב בכל מאודו. בשעה 19:58 נורו שתי פצצות מרגמה על כפר דרום. אחת הפצצות נפלה ליד ברק וחבריו, שעה שעשו דרכם ליישוב. ברק נהרג מרסיס שחדר לצווארו. בן עשרים-ושש היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בבנימינה. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. "מרגע שכבה הברק ירד עלינו החושך הנורא מכל," כתבו בני המשפחה. "ברק, בקי קראנו לך, אנחנו מאוד מתגעגעים. לחיבוק החזק שלך, למבט שלך, לחיוך שלך, לקול שלך, לנשיקות שלך – אליך. אתה תמיד, אבל תמיד, תישאר איתנו, בליבנו, בנפשנו ובנשמתנו. אוהבים אותך." ספד לברק איתמר, מפקדו במילואים: "תכונת היסוד שליוותה אותו בכל מעשה ידיו חזרה גם בכל מלות השירים משירי הארץ שאותם פיזם – על אותם אנשים מיוחדים, שעושים ועושים ולא תמיד ברור מה מניע אותם. לי ברור שהמניע נובע מהבית והחינוך בו… ברק כאדם, עם שמחת החיים ואהבת האדם ואהבת הארץ, כסטודנט וכלוחם לתפארת, ישמור עלינו כמלאך." דברים רבים לזיכרו של ברק ועל דמותו התפרסמו במקומות שונים. חבריו ערכו אלבום לזיכרו והגישוהו למשפחתו. כתב סהר: "ברק, אני מתגעגע לשיחות הארוכות בינינו על הדברים הכי אינטימיים בחיים ועל הדיונים בנושא לימודים, משפחה והחיים בכלל… ברק, הענקת חום, אהבה ואושר לכל הסובבים אותך. תודה לך: אדם מיוחד, יועץ, חבר." כתב שגיא: "מאז שאני זוכר את עצמי, ברק תמיד בסביבה, תמיד חבר. ימים עוברים, שנים חולפות, חברים באים וחברים הולכים – תמיד נשארנו ביחד. זה דבר נדיר, דבר מיוחד, דבר שאין להרבה אנשים אחרים ותמיד שמחתי על כך… עכשיו, כשאתה לא פה, אני מרגיש שפשוט נמחק לי חלק מהחיים, תקופה נהדרת עם זיכרונות יפים. משהו שאי-אפשר להחזיר, ויותר מזה, קשה לראות או למצוא לו תחליף. אז דברים טובים, אומרים, מרגישים כשהם חסרים. לי, תמיד תחסר!" כתב אלדד, חבר של ברק מתקופת התיכון: "… בכל פעם פתחת לי דלת לתוך עולם האושר שלך. תמיד אותו קסם, אותו ברק. שירים עבריים וצלילי גיטרה, אלה היו שלך. עיקול הכביש בשדות, ריח נקי של מטעים במושב, הצחוק, החיוך, האהבה העוטפת והבלתי מוגבלת שלך – כל מה שאחזת בידיך, ובעיקר כל מי שחיבקת. לא הריקנות הזאת, לא הדממה ולא כל-כך הרבה מלים ללא מנגינה; הכאב הזה, כל-כך לא מתאים לך, ברק." בחוברת 'המשמר', המתפרסמת בבתי-המשפט ברמת גן, נכתב: "ברק הוא ההרוג הראשון מירי פצצות המרגמה באינתיפדת אל-אקצה, וההרוג הראשון משורות משמר בתי- המשפט… עדיין חרוט בזיכרוננו החיבוק החזק, המלא אהבה שהיית מחבק אותנו. המונח 'מלח הארץ' מכוון לאנשים שכמותך, אבל איפה ישנם עוד אנשים שכמותך?… היית לנו לחבר ואח, חיית את חייך כברק מלא אור ועוצמה והלכת מאתנו כרעם ביום בהיר." בערב שנערך לזיכרו של ברק ביום השנה לנפילתו, בוצע שיר שכתב והלחין לזיכרו שחר מסורי, חברו: "אוחז ביד גיטרה ושר/ שירים שקטים, שלא נדע,/ שירים יפים, שירים חודרים,/ כמו שאתה.// מזמזם פזמון מוכר, שעד עכשיו נשאר,/ הולך בשדות, על ההר,/ מעיף מבט לכאן, לשם,/ שומר מלמעלה על כולם.// ילד, כל כך ילד,/ נשארת ילד,/ כל כך ילד,/ נבחרת ילד. איך ילד/? ילד בן עשרים-ושש.// כשיומך ייתם באור ירח,/ בדממה של שקט נצחי,/ תנצח כל חי בעולמי,/ ינצחו פניך עד בואי."
